אבודים – פרק 11 -׳ מזוודות ׳

-נקודת מבט אמבר ברקלי –

בעזרת רגלי , כמה שזה לא מצא חן בעניי הייתי חייבת לעשות את זה , ערבבתי את החול הבהיר המלא דם עם חול אחר כדי שעקבות הדם יעלמו כלא היו .
קמרון עזר לריאון להעביר את אפריל אל תוך המחסה שלה ושל ריאון כדי שתונח שמה ולא באמצע החוף.
בחנתי את עבודתי , לא נשאר סימן אחד לדם המגעיל על החול הבהיר הכמעט לבן.
התקדמתי ברגליים כושלות נגעלת כול כך מהדם שמלכלך את רגלי אל עבר המים, אל האוקיינוס הגדול .
הבטתי באופק , לשמיים , לראות כול סימן שהוא לחילוץ , לא מסוקים , ולא ספינות הצלה , החילוץ מאחר להגיע .
הכנסתי את רגליי למים הקרים משכשכת אותה כדי שכול הדם ירד ממני .
בחיים לא חשבתי שאני יעשה משהו כזה, יגע בדם של מישהו אחר .
אני מפונקת , אני מודה בזה , אבל ברגע שראיתי איך היא גוססת בידיים של אחותה ידעתי שאין פה מקום לפינוק , אנחנו על אי באמצע האוקיינוס השקט שרק ים מקיף אותנו מכול עבר , והחילוץ עוד לא מגיע.
הנחתי את כף ידי מעל עייני מצילה עליהן משמש הקופחת החמה מעל ראשי , ומביטה אל עבר האופק הרחב ידיים , אל עבר הקו בו האוקיינוס הכחול העמוק והנוצץ מתחבר עם קו השמיים .
״אמבר!״ שמעתי צעקה מאחורי , סבבתי את ראשי ושערי עף עם משב רוח טרופי חם על פניי .
״בואי לעזור לי!״ ראיתי את מריה עומדת ליד המחסה שלה שבידייה מזוודה גדולה שחורה ומבריקה .
שיערה השחור פחם חזק התעופף גם ברוח הטרופית , היא כול כך יפה , עדינה, ובכול זאת חזקה נפשית .
אני מתחילה להתפרק לאט לאט , דין אחי הגדול פצוע , אני מפחדת כול כך שיקרה לו משהו .
צעדתי לכיוון מריה , רגליי הרטובות והנשיות משאירות טביעות כף רגליים קטנות על החול החם .
החזקתי את הסנדלים שלי בידי , עכשיו אני מצטערת על כך שלא לקחתי איתי נעלי ספורט .
״מה יש בתוך המזוודה?״ שאלתי את מריה שהגעתי לעברה , היא הניחה את המזוודה על החול ונאנחה בהקלה , כראה שהמזוודה הזאת ממש כבדה .
״לוק מצא אותה כשקשר את המשוגעת ההיא לאחד העצים פה לא רחוק , כנראה שהמזוודה הזאת עפה לפה בהתרסקות, לכי תדעי איזה עוד מזוודות עפו״ אמרה לי והתיישבה על החול בשילוב רגליים .
התיישבתי כמוה מהצד השני של המזוודה , הנחתי את הסנדלים שלי במד וחיפשתי במבטי אחר הריצ׳רץ .
״יש לו מנעול עם סיסמא״ אמרה לי מריה, התייאשתי מחיפוש אחרי הריצ׳רץ .
מזוודה מתקדמת , נחמד .
קמתי מהחול והתיישבתי לידה מול המנעול הקטן המבריק בצבע כסף עם סיסמא בת 5 מספרים .
״איך אפשר לפתוח אותה?״ שאלתי אותה בזמן ששנינו בהינו במנעול בלי לעשות שום דבר .
״מכיוון שאנחנו לא יודעות את הסיסמה, נצטרך לפרוץ את המנעול״ אמרה לי עם חיוך משועשע , חייכתי בחזרה , ״אני הולכת להביא אבן״ אמרתי לה עם חיוך ומיהרתי אל קו הג׳ונגל הרחב מאחורי המחנה .
לא נכנסתי אל תוך הג׳ונגל רק הייתי בקו היער מחפשת אחר אבן מספיק גדולה ושיפיצית כדי לשבור את המנעול של המזוודה הגדולה שמריה מצאה .
״מושלם״ מלמלתי והרמתי מהאדמה אבן קצת יותר גדולה מכף היד שלי בצבע אפור כהה והקצה שלה די שפיצית , זה מספיק טוב , מיהרתי לחזור מהר אל מריה.
״זה בסדר ?״ שאלתי את מריה והבאתי לה את האבן , מתיישבת שוב לצידה על החול הרך .
״ מושלם!״ אמרה בחיוך יפה החושף טור שיניים לבנות וישרות , היא תפסה את האבן לקחה תנופה ודפקה את האבן בחוזקה על המנעול .
״לעזאזל !״ אמרנו שתינו ביחד שהאבן לא הצליחה לשבור את המנעול לגמרי רק לשרוט אותו שריטה קטנה .
״מה עכשיו?״ שאלתי את מריה ונאנחתי , היא לקחה שוב תנופה ודפקה את האבן על המנעול , לא נגרם שום נזק חוץ מכמה שריטות כמעט בלתי ניראות לעין .
״ראיין!״ לפתע צעקה , ראיין החזיק עצים כנראה כדי להדליק מדורה הוא הסתובב אלינו ומבט שואל על פניו .
״היי תצליח לשבור את המנעול הזה?״ שאלה אותו וסובבה אליו את המזוודה שיראה את המנעול.
הוא הניח את ערמת העצים על החול והתקדם לעברנו .
הוא בחן מקרוב את המנעול הכסוף , ״זה של חברת בילבורד אין סיכוי בעולם שתצליחו לשבור את המנעול הזה עם אבן״ אמר צוחק כשהוא מנסה לסובב את המספרים כדי לנחש את הקוד .
״אז איך אפשר לפתוח את המזוודה בלי לשבור את המנעול , זאת לא מזוודת עשויה בד אי אפשר לחתוך את החומר הזה״ אמרתי לו ודפקתי על המזוודה השחורה והקשיחה .
הוא שלף משיפולי גבו את האקדח השחור והמבריק , ״מה לעזאזל אתה עושה עם האקדח הזה?!״ שאלה מריה מזועזעת ומרימה את ידייה קדימה באזהרה .
״תרגעי ילדה , זה רק אקדח , אני ישבור את המנעול״ אמר לה והטעין את הנשק .
״אתה מטורף , תשחרר תנצרה!״ אמרה לו ועל פנייה מבט רציני .
״תרגעי , הרכבתי עליו משתיק קול , אף אחד לא ישמע״ אמר עם חיוך משועשע ,״מאיפה השגת משתיק קול באמצע האי הזה?״ שאלתי אותו ועל פניי הבעה מבולבלת וחוששת כאחד .
״היה משתיק קול כבר מורכב על הנשק, אבל המשוגעת ההיא לא הדליקה אותו״ אמר ראיין , הבטתי על הנשק המבריק לקרני השמש , הוא כיוון את הקנה אל עבר המנעול וידו לחצה על ההדק .
עצמתי את עייני בחוזקה מחכה לרעש המחריש אוזניים כמו בפעם הקודמת , אבל לא היה שום רעש רק הקליע פוגע במנעול ושובר אותו .
״עבודה טובה!״ אמרתי בחיוך לראיין , הוא חייך אלינו וחזר אל ערמת העצים שלו והמשיך אל עבר המדורה שעכשיו כבתה מהבוקר .
מריה פתחה את המזוודה והבטנו אל תוך החפצים שבפנים .
״או מי גאד״ מלמלתי בשקט , ״לעזאזל״ מלמלה מריה ושנינו הבטנו על תכולת המזוודה השחורה .
מצ׳טה ארוכה ודקה הנראת כמו חרב הקהת שלה היה מעור חום משובח , סכין מטבח גדולה וחדה , ארבע אקדחים שחורים ומבריקים של 9 מ״מ , ורובה ציד ארוך הניראה די ישן .
״או שהבנאדם מזוכיסט ורוצח , או שהוא צייד״ אמרה מריה בשקט מרימה את אחד האקדחים ובוחנת אותו לאור השמש, הפלדה השחורה של האקדח נצצה והבריקה .
״של מי לעזאזל המזוודה הזאת?״ שאלתי בשקט מרימה את המצ׳טה הארוכה , הלהב המבריק נצץ לאור קרני השמש החמה .
״מה זה לעזאזל ?!״ שמענו צעקה נשית מאחורינו , הסתובבנו ביחד וראינו את לוק ובלה עומדים בשוק , על פניהם מבט מבולבל מעורבב בדאגה.
״זאת המזוודה שמצאת לוק, היא מלאה בנשקים״ אמרה מריה ללוק ובלה שהתקרבו אלינו .
״פאק״ מלמל לוק כשראה את כול הנשקים בתוך המזוודה הגדולה .
״של מי המזוודה הזאת?״ שאלה בלה מזועזעת תופסת את בטנה הגדולה ושומרת על כמה צעדי מרחק מהמזוודה המאיימת .
״כנראה של מישהו שמת בהתרסקות , הוא בטח היה צד כול מיני חיות , בגלל זה הוא היה גם באוסטרליה״ הסקתי מסקנה שנראתה לי הכי נכונה שיכולה להיות .
״צריך לחלק בנינו את הנשקים , אנחנו לא יודעים מה יש פה על האי , איזה חיות או אלוהים יודע מה עוד״ אמרה מריה בזמן שהכניסה בחזרה את הנשק שתפסה לתוך המזוודה .
״אני חושבת שכדאי שנפתר מזה״ אמרה בלה ועל פנייה מבט מזועזע לגמרי .
״את מדברת שטויות , מריה צודקת אי אפשר לדעת מה יש על האי הזה!״ אמרתי תומכת בדבריה של מריה , לוק הנהן מסכים גם הוא .
״אתם פשוט מטורפים״ אמרה בלה עצבנית מבולבלת , מבוהלת ומפוחדת כאחד .
היא הסתובבה והלכה בחזרה לתוך אחד מן המחסות , אני חושבת של אפריל וריאון .
״אני מקבלת גם נשק נכון ?״ שאלתי עם חיוך מרוצה , ״את בת 18 ילדה , אין סיכוי שאת תופסת בנשק!״ אמר לוק עם מבט רציני על פניו .
״מבאסים״ מלמלתי לעצמי , ״חוץ מזה אנחנו עדיין לא יודעים מתי יגיעו לחלץ אותנו״ אמר לו עם מבט המלאה תקווה.
״אוקיי .. אני מקבלת אקדח נכון?״ קטעה מריה את השיחה הזאת , ושינתה את הנושא המבאס .
לוק צודק , אנחנו לא יודעים מתי יגיעו לחלץ אותנו מפה , אם בכלל , אני כול כך מתגעגעת למשפחה שלי , לא חשבתי שזה יקרה אבל אני מתגעגעת כול כך .
אני דואגת לשלומו של דין , הוא פצוע , ועדיין מחוסר הכרה מאז ההתרסקות הקשה .
״את יכולה לקבל אחד , אבל תזהרי איתו ותראי שהנצרה כול הזמן למטה , שלא תרי על עצמך או משהו״ אמר לוק למריה ששלפה שוב מהמזוודה אקדח תשע מ״מ מבריק .
״מי עוד מקבל נשק ?״ שאלתי את לוק והבטתי בשלושה האקדחים הנותרים וברובה ציד הישן .
״אני יקח אחד , אני יתן אחד לקמרון , ואחד לריאון, לראיין יש כבר את האקדח של מאריסו הזאת״ אמר לוק והרים את המזוודה , ״את הסכינים אני פשוט יחביא״ מלמל ספק אלי ואל מריה ספק לעצמו .