מתוך הצללים-פרק 5

השמש כבר החלה לשקוע, והשמיים נצבעו בגווני כתום וורוד, גוונים הטיפוסיים לשקיעה.
יומה הביטה במחזה היפה הזה מהחלון הקטן שבחדרה, חדר המשותף לה ולעוד כמה בנות שחיו בבית. תמיד אהבה את השקיעה.
לאחר התלבטות של כמה שניות, החליטה שתצא החוצה. היא נעלה את מגפיי העור השחורים והכבדים, מגפיי ציידי צללים, ולמרות שבגדיה היו ארוכים, החליטה שתשים גם צעיף, כי ידעה שקר בחוץ. לאחר שסיימה להתלבש ולהתארגן יצאה החוצה. הרוח הקרירה נשבה קלות על פניה ועל עורה החלק, ופיזרה מעט את שיערה השחור והארוך. יומה אהבה את מה שקורה, השקיעה, משב הרוח הנעים, אבל…
המראה של האנשים בכפר הרס את מצב רוחה הטוב ותיסכל אותה. אנשים שלובשים בגדים קרועים, ישנים ומלוכלכים, פה ושם ניתן לראות את פצעיהם, ואת הרזיון שלהם, שהיה מעט מוגזם. יומה אף פעם לא הגיעה למצב כזה, תמיד לבשה בגדים נקיים ובמצב טוב יחסית, ואף פעם לא הייתה רזה מידי, אך היא יכלה ממש לחוש בעצב וסבל האנשים שראתה, והשתתפה בצערם. "מתי כבר נתחיל לפעול?!" מלמלה לעצמה בכעס. לאחר שהמשיכה ללכת שמעה שני שומרי אור מדברים. בהתחלה לא התייחסה לכך, אך אחר כך שמה לב שהשיחה היא על לוחמי הצללים, או שלפחות כך היה נדמה לה. יומה התקרבה בזהירות ובשקט, ממש כמו חתול, אל שני שומרי האור, והסתתרה בין הצמחייה הרבה שהייתה פזורה בכל הכפר. "עוד מעט יגיע הזמן." אמר אחד מהם, "אנחנו נתקוף את לוחמי הצללים, ברגע ש," ענה השני, אך יומה לא הצליחה לשמוע את המשך משפטו מכיוון שמשב הרוח גרם לרשרוש עלים רבים בשיחים ובעצים. 'רוח מעצבנת' אמרה בליבה, מגלה שהרוח שממנה נהנתה קודם לכן, מכעיסה אותה כעת. היא זזה מעט בניסיון להיות יותר קרובה אל שומרי האור, אך כשהרוח פסקה גילתה ששני השומרים השתתקו. 'אולי הם הלכו?' חשבה לעצמה, אך מהר מאוד גילתה שחשדה היה שגוי. "מה יש לנו כאן…" נשמע הקול של אחד משומרי האור מאחוריה.

אאימי הלכה והלכה, היא לא ידעה לאן, העיקר שהיא הולכת, ועוד מעט בטח תגיע לאיזו עיר או איזה כפר, וסוף סוף תוכל לראות איך האנשים חיים באמת.
פתאום נדמה היה שנזכרה במשהו, היא עצרה בפתאומיות, ועיניה הירוקות סרקו את בגדיה ואת ידיה. "לא, לא… אני לא אוכל תמיד להסתובב ככה, וחוץ מזה, אין לי אוכל, ואני רעבה.." מלמלה למשמע קרקורי הבטן שלה. היא המשיכה להסתכל על הידיים שלה, ידיים בהירות ומטופחות, ללא שום פצע או פגם. מבטה זחל לעבר הטבעות שעל אצבעותיה הדקות. טבעות יקרות מאוד. מחשבה חדשה עברה בראשה.
אאימי בחנה את טבעותיה: טבעת זהב עבה עם אבן רובי* מעוגלת וגדולה מאוד בצבע בורדו יפה, על ידה השנייה טבעת זהב לבן דקה ועדינה, עם יהלום זעיר ועדין כמו הטבעת עצמה, מנצנץ מעט, וטבעות נוספות, פשוטות יותר.
אאימי החליטה לא לגעת בטבעת עם היהלום, זו הייתה טבעת שאימה נתנה לה ליום הולדתה ה-16, טבעת שעברה מדור לדור במשפחתה של אימה. אמא שלה גם היא קיבלה אותה מסבתא של אאימי, כאשר חגגה יום הולדת 16, וכך גם סבתה, וכן הלאה. הטבעת הזו הייתה חשובה מכל לאאימי, תמיד כשהסתכלה בה נזכרה בפניה היפות של אמה, מחויכת כולה, כאשר היא מסרה לה את הטבעת ביום הולדתה.
אחרי התלבטות של כמה שניות, החליטה שתשתמש בטבעת עם אבן הרובי, כי היא אחת היקרות, והיא לא עד כדי כך חשובה לה. היא החליטה שתוכל למכור אותה וכך לקבל הרבה כסף.