the movers part 1

גופו של ביל סיקסר היה מלא ביותר, בטנו הצמיגית והשעירה שהציצה מתחת לגופיה השחורה והרפויה שלבש הייתה נראית כחלק המרכזי של גופו, מעליה היה החזה של ביל, שהיה רפוי כמעט כמו הגופיה, אם לא יותר, החזה שלו היה מלא ושומני, כמעט נשי. יותר למעלה היה סנטרו מלא הזיפים שגלש לכיוון צווארו המיוזע והשמנוני. פניו היו מגולחים ברשלנות וזיפים שחורים כיסו חלקים מפניו, בעוד שחלקים אחרים היו מגולחים למשעי. שיער ראשו הדליל והשמנוני גלש בערך עד מתחת לכתפיו, הוא נראה מוזנח ומלוכלך. את ביל ליוותה צחנת זיעה מתמדת, גם כאשר היה בדרכו לפגוש את חברו הטוב, רון פורסייט, שאיתו לא נפגש כבר כמה עשרות שנים, למעשה, הוא אפילו לא ידע כבר איך הוא נראה, אבל הוא ידע איפה למצוא אותו.
זה היה יום חם ויבש, כשביל היה בדרכו אל מוסך מכוניות שנמצא בחלק העני של העיר. הוא התקרב בצעדים קצרים וכבדים אל המוסך, שהיה סגור, ודפק בחוזקה על דלת הפח של המוסך.
"אתה לא יכול לראות שהמוסך סגור?!" הוא שמע צעקה עצבנית מהעבר השני של הדלת.
הוא המשיך לדפוק בעקשנות.
"תסתלק מפה, בן זונה!" הפעם הצעקה הייתה יותר חזקה.
"רון, זה אני!" צעק ביל ונתן עוד כמה דפיקות חזקות בדלת הפח.
"ביל, חתיכת ממזר שכמוך," אמר רון מעברה השני של הדלת בנימה ידידותית, "למה לא אמרת שזה אתה?" הדלת נפתחה וביל נכנס.
גופו של רון היה נראה טוב בהרבה, הוא היה רזה וחטוב. גם הוא לבש גופיה שחורה, היא הייתה שחורה משמן מנועים שהיה מרוח עליה בכול עבר, מלבד בכמה חלקים שנשארו עוד לבנים. הגופיה של רון הייתה הדוקה לגופו והדגישה את המבנה השרירי שלו. שיער ראשו היה מרוח בג'ל שיער זול שגרם לשיערו לעמוד זקוף. גופו היה שזוף מעט ולפניו היה מראה היספני, הם היו מגולחים למשעי בקפידה, מלבד זקן קצר ומעוצב שעיטר את פאות פניו ואת סנטרו.
שני החברים הוותיקים ניצבו פנים אל פנים בפעם הראשונה מזה כמה עשורים.
"ואוו, ביל!" פלט רון, "מה זה הדבר המכוער הזה שאתה מסתובב בו בימים אלה?!"
"אהה, זה?" התנשף ביל, "זה סתם משהו זמני…" הוא אמר בקולו הצרוד וירק את הליחה שהצטברה בגרונו אל הרצפה. "ומה אתך?" הוא שאל, "נראה שהסתדרת…"
"כן…" רון נאנח, "אבל אני עובד על משהו חדש. הרבה יותר טוב! רוצה לראות?"
ביל הנהן בראשו כאות להסכמה.
"בוא תכנס!" אמר רון ומשך את חברו פנימה, אל תוך המוסך. הם עברו על פני חדר גדול שהיה מלא במכוניות, חלקן מתוקנות, חלקן מחכות לתיקון, מונחות על מכשירי הגבהה שונים. רון פתח את דלת המתכת החלודה שהייתה בקצה המוסך ושניהם נכנסו פנימה, אל חדר שינה רעוע וקטן עם קירות שצבעם כבר החל להתקלף. כול תכולת החדר הייתה מיטת ברזל עם מזרון דק וקרוע ושידה, עליה טלוויזיה ישנה. בקצה החדר היה מונח על הרצפה שטיח ישן ומאובק.
רון הרים את השטיח בעדינות מהרצפה ומתחתיו התגלתה דלת סתרים שהובילה אל מרתף. ביל עקב בסקרנות אחר רון במורד מדרגות העץ שהובילו אל פנים המרתף. כשהירידה הסתיימה, ביל הביט מסביבו במבט מלא התרשמות. המרתף נראה שונה לגמרי מהמוסך הישן והמעופש, תאורה פלורסנטית חזקה האירה על רצפת הקרמיקה הלבנה ועל קירות הבטון המזוין, במרכז החדר עמד מיכל מלא בנוזל, בתוכו היה גוף של אדם שהיה מחובר לצינורות ומכשירים שונים. מבנה הגוף היה חזק ושרירי והגוף היה נראה גולמי וחלק, לצד המיכל היה שולחן שעליו היו מונחים כלי ניתוח.
"אז…" אמר רון בקול גאה, מפנה את ידו אל עבר המיכל, "מה דעתך?"
רון התקרב אל המיכל והביט על האדם שהיה בפנים. הוא הסתובב אל עבר חברו ואמר: "נראה טוב… אני מקנא."
"כן…" רון הנהן בראשו, "אני גומר אתו בעוד כמה ימים, ואז אני אוכל להגיד שלום ולא להתראות לגוף ההיספני המזורגג הזה."
"תקשיב, רון…" אמר פתאום ביל, פניו הרצינו, "אני בצרות, אני צריך את עזרתך…"
"כמובן!" אמר רון בנימה צינית, "אתה תמיד בצרות! מה הפעם?"
…