חלומות של עיוורים

אולי הם לא רואים. אולי הם רק מגששים את דרכם באפלה בכל בוקר, עם המקל שלהם נתון לעזרתם. מתרחקים מהם בגלל זה, בגלל עיניהם, שנראות חושבות על משהו אחר, שהוא רחוק מהחושך. על עולם טוב יותר.
כשהם עושים זאת, הם בעצם מנסים לדמיין כיצד בית הספר ייראה. כן, גם אם לא רואים דברים, עדיין יש דמיון. הם מדמיינים את המורה שלהם, איזה יצור עם פנים מוזרים שנאנחת כשהיא רואה את כתב הברייל על שיעורי הבית ועל הדקלום בעל-פה (שהוא מצרך חובה לכל תלמיד עיוור, כמובן).
הם מדמיינים את אימא שלהם, כמו ציור של ילד בן חמש- עם פנים ענקיות ועיניים טובות. איך הם בוחרים לראות אנשים? לפי הקולות שלהם. הטון שלהם. איך הם בונים מקומות חדשים? לפי ההערות של הסובבים אותם. אמנם לא בצבעים. רק בשחור על גבי לבן, שחודר לתוך עיניהם בעת שמש חזקה.
תדמיינו מה זה לדעת שיש מישהו שאוהב אתכם. אתם מרגישים את החיבוקים שלו אבל לא רואים את פניו; תנסו לחשוב מה זה לאכול את הדבר הכי טעים בעולם. לדעת שאימא הכינה אותו, אבל איך נאמר לה תודה, אם לא ראינו את ההשקעה שלה?; והכי גרוע, תדמיינו את כל הצבעים שאתם מכירים, תשכיחו אותם מראשכם ותכסו את עיניכם לנצח בבד שחור, שרק מעט אור חודר אליו. יש לכם אחים, אבל אתם לא יודעים איך הם נראים. יש לכם בית ספר, אבל אתם בקושי מצליחים ללכת לשירותים לבד. יש שם אוכל, אבל אף אחד לא טורח להגיד לך באיזה צד הוא. כולם מתייחסים אליך כמו כדור חסר רגשות, חסר מחשבות, רק כי יש לו מום והוא לא יכול לראות, מה שאומר שהוא גם לא יכול לשמוע את הדברים שמתלחששים עליו מאחורי גבו! – ״נמאס לי כבר שהמורה מקריאה את כל החיבורים המטופשים שלו בכתב יד המכוער שלו, או יותר גרוע, שהוא מקריא בעצמו״, – ״ הוא נמצא כבר חמש שנים בבית הספר הזה. איך הוא לא יודע להתיישב במקום שלו?״ – והכי כואב.. ״מי ירצה להיות חבר שלו בכלל? בטח הבית שלו מצופה בכריות שימנעו את הנפילה שלו…״ ואז צחוק.
כשזה קורה, מרגישים את הדמעות מצטברות בעיניים וזולגות על הפנים, ושוב, לא יכולים לראות אותן…
ואז אתה מתחיל לחשוב על לקחת מעצמך את החיים האלה. ואז אתה נזכר שאתה לא יודע איך צריך להרוג אנשים, ואתה לא יודע לטלפן לרוצחים שכירים או לתלות את עצמך, מאותה הסיבה שרצית זאת מלכתחילה.