לא כל הנוצץ זהב – פרק 43

"אתה יודע, לא אמור לרדת כאן גשם," אמר לי בחור אחד ששכחתי את שמו בזמן שאנחנו, הבנים של ביתן הרמס, עבדנו במחנה בעבודות רס"ר של ניקיון.
"למה לא?" שאלתי.
"טוב, לרוב העננים והסערות והכל חולפים מעל המחנה," הסביר הבחור, "זה בגלל הבקרה של המחנה."
"אז מה זה אמור להביע?" שאלתי.
"לא הרבה," הודה הבחור, "אבל זאת רשלנות מצד זאוס."
"מה שתגיד," מלמלתי.
במלוא הכנות, עדיין היה נראה לי מופרך מידי כל הקטע הזה של האלים. כלומר, מה זה אמור לשנות לי?
סתם אלים. מה הם ישנו לי בחיים?
עוד כמה אנשים סופר חזקים שמנסים להרוס לי את החיים.
המחשבות שלי עדיין התרוצצו מהלילה. זו שדיברה איתי בחושך.
הייתי לבוש במעיל השחור שלי על החולצה הקצרה מה שחימם אותי. לא ציפיתי לקור כזה במחנה. בסלובקיה – בקיץ חם. לא קפוא.
המעיל כבר התייבש, אבל הוא עדיין הריח מהגשם שירד בלילה. בלילה שבו דיברתי עם מי שזו לא תהיה.
החלטתי שאני רוצה למצוא את מי שזו לא תהיה.
###
כשסיימנו לעבוד, היינו מיוזעים ומסריחים, אז עשינו מה שכל נערים מתבגרים מסריחים ומיוזעים היו עושים – הלכנו כולנו להציק לבנות.
הבנות היו עסוקות בשטיפת כלים, אך ברגע שהגענו הן כבר היו אחרי המטלה, וסתם ישבו מחוץ למטבח וריכלו.
לילי התעסקה עם משהי שדיברה איתי בקול גבוה אבל חמוד.
היה בו משהו שצלצל לי מוכר באוזן. יכול להיות ש…?
בהיתי בילדה הזאת.
"היי," אמרתי.
לילי בהתה בי במבט קטלני.
"לך," היא אמרה.
"למה?" שאלתי, ובו זמנית גם הילדה האחרת שאלה.
"מה למה?" שאלה לילי והביטה לכיוון הילדה, כאילו שלא שמעה אותי.
"מה יש לך נגד מארק?" היא שאלה.
"את מכירה אותי?" שאלתי אותה.
היא הביטה בי בחיוך.
היה לה גשר בשיניים עם גומיות בצבע כחול.
העיניים שלה היו חומות כמו שלי בערך. השיער שלה היה חלק וחום אבל שרוף בקצוות.
"כן. מארק כריסטיאן זנדק," היא אמרה, "נעים להכיר. אני שיינה."
"שיינה?" שאלתי.
"כן," היא אמרה.
היא הושיטה יד ואני לחצתי לה.
לילי גלגלה עיניים בתסכול.
"אפשר לחשוב כבר מי אתה," היא מלמלה.
"הוא רק רוכב?" שאלה שיינה.
"אז מה?" קראה לילי, "הוא נבזי."
"לא אני לא," אמרתי, בוהה בלילי.
היא רק נעצה בי מבט כעוס, ואז אמרה במבטא בריטי כבד מאוד :"מה שאתה אומר."
"אויש, את לפעמים כל כך בלתי נסבלת," אמרתי.
שיינה הביטה בי במבט מתעניין.
"תראו מי שמדבר," אמרה לילי.
"אין לי כוח לוויכוח הזה עכשיו," אמרתי.
הלכתי משם כשאני מודע ששיינה עוקבת אחרי עם העיניים שלה.
הלכתי לכיוון שבו הרגשתי שאוט נמצא.
לבסוף הגעתי אליו ומיד נשכבתי על הגוף החמים שלו.
"הו, קטנטוש," הוא אמר.
"לילי שונאת אותי," אמרתי לו במחשבות שלי, כדי שלא יצותתו לנו.
"וזה אכפת לך כל כך?"
"שמע, זה לא נעים שהיא שונאת אותי כל כך. כלומר. למה?"
"זה לא ברור?" הוא שאל בגיחוך.
"לא. מה?"
"הרי ברור שהיא רוצה זמן איכות עם אריק. לך אתה. תכיר חברים."
"כן," עניתי, "אבל עכשיו יש לי רעיון אחר בראש."
"כן?"
לא עניתי לו. רק נשכבתי לו על הגב, מרגיש טוב מכך שאני קרוב אליו.