המשקפיים – פרק 11

בסוף גורדון פתח פה לשטן. אולי אם הוא לא היה מזהיר אותי היו לי כמה ימים של שקט. שום דבר לא הכין אותי למה שקרה אחר כך. האזהרה שלו הייתה כלום לעומת מה שבאמת קרה…

* * * * *

"הלו"
"קלרה. זאת הילרי"
"אני יודעת, מישהי רשמה לי 'הילרי המלכעעע' בפלאפון"
"הייתי קטנה באותה תקופה.. לא באמת חשבתי…"
"זה היה שבוע שעבר"
"נכון. בכל מקרה, אני לא באה היום לבית-ספר אז את הולכת בלעדי טוב?"
"יש לי ברירה אחרת? למה את לא באה?"
"החלטתי שלהיות שבוע רצוף בבית-ספר זה פשע. אז לקחתי יום חופש"
"תהני. טוב, אני זזה ביי"
"ביי, ואם המורות שואלות אני חולה!"
אז ככה יצא, שאני, ילדה תמימה (פחחחח) הולכת לבדי ברחוב. הרחובות היו ריקים, וגם בלי להסתכל בשעון ידעתי שאני מאחרת. באחד הרחובות באו מולי שלושה גברים ממש מלחיצים. הם נראו כמו שלושה מתאגרפים ממש מקצועיים. הם נעצרו מולי אז ניסיתי לעקוף אותם, אבל הם שוב חסמו לי את הדרך.
"היי" אמר אחד מהם.
"ביי" עניתי לו וניסיתי לעקוף אותם שוב אבל אחד מהם תפס לי את היד.
"אין לנו כוח למשחקים. תביאי לי את המשקפיים" אמר זה שהחזיק לי ביד.
"השתגעת??? לקחת לי את המשקפיים?? אני לא אראה כלום בלעדיהם!!" צעקתי וניערתי את היד כדי להשתחרר ממנו אבל גאאד!! יש לו אחיזת ברזל לדבר הזה!.
"אנחנו מנסים להיות נחמדים ותאמיני לי שזה לא קל לנו. תביאיא את המשקפיים או שנצטרך לנקוט בדרכים אלימות!" הוא אמר בטון ממש עצבני, מיותר לציין ששיקשקתי כמו מילקשייק-קלרה. אבל כשדיברתי שמחתי לגלות שאני נשמעת הרבה יותר תקיפה ממה שהרגשתי-
"רוצה דרכים אלימות? תקבל דרכים אלימות!" צעקתי ודרכתי לו בחוזקה על הרגל (אני עושה את זה ממש טוב) הוא צעק ותפס את הרגל עם שתי ידיו. ניערתי קצת את היד והתחלתי לרוץ. הסתכלתי כל הזמן אחורה לבדוק אם הם רצים אחרי אבל הם רק עמדו במקום וצעקו אלי-
"את ביקשת את זה! אנחנו עוד ניפגש ואני לא מבטיח שתצאי שלמה מהדבר הזה!" התעלמתי מהם והמשכתי לרוץ. נעצרתי רק כשהגעתי לשער של בית הספר. נשמתי נשימה עמוקה ונכנסתי פנימה, מנסה לשכוח מהבחורים…

-כעבור שבוע-
די שכחתי מהשלושה האלה שפגשתי ברחוב, לא שמעתי מהם שבוע וכבר הפסקתי להילחץ מכל רעש קטן.
"אז מה קורה איתך ועם ריק?" שאלה אותי הילרי. היינו מרכז קניות בעיר.
"שום דבר שצריך לעניין אותך" אמרתי. ידעתי שאם הילרי תדע כל העולם ידע.
"התנשקתם כבר?" שאלה שוב. וכנראה שאמרתי 'לא' ממש מהר כי היא התחילה לקפוץ ברחוב מרוב התרגשות.
"ידעתי!! יוואוו איזה חמודים אתם!!" היא ממש צרחה.
"שששש!!! אסור לך לספר לאף אחד!! השתקתי אותה. היא נראתה מאוכזבת.
"לאף אחד?? אוף שיהיה" היא אמרה. חייכתי אליה והסתכלתי לצד השני של הכביש. ראיתי את ריק הולך שם ובדיוק גם הוא סובב את הראש וראה אותי. חייכתי אליו ונופפתי, הוא נופף בחזרה. סימנתי לו לחכות והסתובבתי להילרי. פתחתי את הפה כדי לומר משהו אבל היא ראתה את ריק גם.
"זה בסדר, יאללה לכי אליו. ואל תישכחי לתת לו נשיקה בשמי" היא אמרה. אם היינו לבד הייתי מרביצה לה אבל עכשיו רק גילגלתי עיניים והתחלתי לחצות את הכביש לכיוון ריק בלי להוריד ממנו את העיניים. הוא הסתכל עלי כל הזמן וחייך. לפתע הוא הסתכל הצידה לכיוון הכביש והחיוך שלו התחלף במבט מודאג. סובבתי את הראש כדי לראות על מה הוא הסתכל וראיתי מכונית נוסעת לעברי במהירות. ידעתי שהנהג לא יספיק לבלום בזמן ויש לי רק משהו כמו 5 שניות לחיות. הסתכלתי בחזרה אל ריק כדי לקחת איתי מראה יפה לעולם הבא, אבל ריק כבר לא עמד על המדרכה. הוא רץ על הכביש וכשהתקרב אלי הושיט את זרועותיו קדימה. לא הבנתי מה הוא עושה. כשהוא הגיע אלי הוא דחף אותי ועפתי על המדרכה. כל הסיפור הזה לקח משהו כמו שלוש שניות. התרוממתי במהירות והסתכלתי על ריק בעודי מנסה לעצור את הדימום מהשפתיים. הצלחתי לראות את העיניים היפות שלו מביטות בי רגע לפני שנעצמו כשהמכונית פגעה בו.