גלגל החיים

"בשלהי יולי 96, נולדה ילדה יפת עיניים, עיני דבש היו לה, אפה סולד במקצת, לחיה עגלגלות, אוזניה כפרחים בשדה קוצים, פיה מתרגש ובוכה מעט, דמעות זולגות על פניה, כן פניה הערומות, פניה המשלחות יונות אשר בפיהן עלה של זית, פניה המבינות, פניה השקטות, פניה המבודדות במקצת, פניה החולמות, כן, אלו אותן הפנים אשר בהו בי בהיותי במחלקה, אותה המחלקה בה ילדתי אותה, את ביתי, בכורתי, יחידתי, אהובתי.
התאהבתי בה מהרגע הראשון שראיתי את זיו פניה הקורנות לאין סוף, גם ברגע זה אני אוהבת אותה, לעולם לא הפסקתי לאהוב ולעולם לא אפסיק לאהוב את האוצר שלי, אותו אוצר קטן שהגיע לאיפה שהוא עכשיו, עכשיו בבת מצווה של היקרה לי מכל, את נשמתי כבר לא קטנה, את עכשיו בגיל מצוות, מפה את רק מתחילה את חייך, אני יודעת שאף פעם לא רצית לגדול, אלא להישאר קטנה, אך אין מה לעשות הגלגל מסתובב ולא עוצר ועכשיו את מספיק גדולה כדי להבין זאת.
אז לך ביתי אני רק רוצה לאחל את הטוב מהטוב, תישארי כמו שאת ואל תשתני בשביל אף אחד אלא רק בשביל עצמך, שתמיד תראי את המטבע בשני צדדיו ושתדעי לבחור בצד הטוב יותר, ושתמיד תזכרי שאמא אוהבת אותך, למרות הקשיים שהיו לנו במהלך השנים, ולמרות הריבים, ולמרות הכל, אמא תמיד איתך באהבה!"
אמא סיימה לקרוא את הברכה שלה בשבילי, בשביל הבת מצווה שלי, וכל האורחים מחאו כפיים ובו בזמן ניקו את פניהם בכדי שלא יראו את בכיים מציץ מתחת עיניהם.
לא סתם הברכה היתה מיוחדת במינה, ועם מילים ספרותיות כל כך, אמא היתה משוררת, אומנם את שיריה היא כתבה למגירה, אך בשבילי היא המשוררת מספר אחת, למרות שאף פעם היא לא חשפה בפני את שיריה, ידעתי שהיא הכי טובה במה שהיא עושה, את האמת עכשיו כשאני חושבת על זה, זה השיר הראשון ששמעתי מפיה של אימי, וזה ממש ריגש אותי.
מאז גדלתי, אני לא אותה ילדת בת המצווה שהייתי, השתנתי, נהייתי אדם אחר, שונה לחלוטין מבעבר, אני כלואה בתוך גוף, רוצה לצאת, להשתחרר מהסבל שאני מרגישה פה, אמנם אין לי את האומץ לעמוד מכיסא גבוה כשלצווארי חבל העוטף את גרוני ופשוט לשחרר, אמנם אין לי את האומץ לקחת סכין ולדקור אותו בליבי השבור בלווא הכי ולפרוח מן העולם, אמנם אין לי את האומץ ללכת ברחוב ולהתקל בטעות במצב שאני מתחת גלגליה של מכונית, אמנם אין לי את האומץ להיות אמיצה מול עצמי ולהגיד את האמת גם אם לפעמים זה יכאב, יכאב יותר מאשר חוסר הנשימה, יכאב יותר מאשר סכין חדה, ויכאב יותר מאשר כובד המכונית לעומתי, פשוט אין לי אומץ!
בואו אתאר לכם את סדר יומי מאז אימי נפטרה בהיותי בת 12 וחצי. מתעוררת בבוקר > קמה מהמיטה > הולכת יחפה > נכנסת לשירותים > עושה את צרכיי > פותחת את המים > מסתכלת במראה > נכנסת לדיכאון > שוטפת פנים > מצחצחת שיניים > הולכת למטבח > רואה את דודה תרצה > אומרת לה בוקר טוב > לוקחת לחמנייה > מורחת בה שוקולד > שמה בטוסטר > הולכת להתלבש > פותחת את הארון > מתבאסת > לוקחת חולצה > שמה בלית ברירה > מפשפשת בארון > מוצאת מכנס שעולה> שמה אותו > מחפשת את הנעליים > מוצאת אותם > נועלת > מריחה ריח טוב > הולכת לכיוון המטבח > מכינה שוקו > מוציאה את הטוסט > יושבת בשולחן עם דודה תרצה > רואה אותה אוכלת סלט > מתיימרת > אוכלת את הטוסט בדקה אחת שלמה > בולעת את השוקו בחמש שניות בדיוק > מרגישה שוב רעב > מכינה עוד 2 לחמניות עם שוקולד בלי טוסטר > אוכלת אחת > לוקחת את השניה לדרך > הולכת לבית ספר > מגיעה לבית ספר בכבדות > רואה ילדים מחייכים > מתפללת שייחנקו > נכנסת לכיתה > רואה שאני הראשונה בכיתה > יושבת בשולחן שלי > מחכה > ילדים נכנסים > צוחקים בינם ובין עצמם > מתעסקת בפלאפון > מראה שגם לי יש חיים > בא לכיווני הילד הכי שווה בכיתה > מתרגשת > חוששת > מפחדת לגמגם כאשר ישאל אותי שאלות > הוא מתקרב > שואל אם אני בהריון > בכי > המון בכי > יוצאת מהכיתה > מסתובבת בבית ספר כשלוש שעות > אוכלת בין לבין את הסנדביץ' > מגיע הזמן לארוחת צהריים > הולכת לקפיטריה > אומרת למוכרת סוזן בוקר טוב > קונה צלחת צ'יפס גדולה > קונה גם נקניקיות > באה לצאת מהקפיטריה > רואה בחורים שעלולים להקניט אותי > מנסה להתחמק מהם >קוראים לי > מסתובבת > מרגישה דחיפה > רואה את הצלחת צ'יפס מתעופפת לה על הרצפה > מעליבים ומקללים אותי > מרגישה אבודה > לוקחים את הנקניקיות ואוכלים בטענה שאני כבר אכלתי > מנסה לרוץ > מתנשפת בכבדות > יוצאת מהבניין > נכנסת לבניין ב' > נכנסת לשירותים > בוכה > מחכה עוד שעתיים > שומעת צלצול שאומר שהסתיימו הלימודים > מחכה בשירותים כדי שכולם ילכו > בודקת את השטח > מביטה בחשדנות > מוודאת שלא נשאר אף אחד > הולכת לבית דודתי > מגיעה לפתח הבית > פותחת את הדלת > רואה שהיא עדיין בעבודה > פותחת את המקרר > אוכלת כל מה שנקרא לדרכי > מקנחת בסוף בתפוז עסיסי בויטמין סי > מסיימת את הארוחה > מרגישה כבדות > יושבת בסלון > מדליקה את הטלויזיה > בודקת מה השעה > מרגישה שסוף העולם קרב > שומעת צלצול בדלת > מסתכלת בעינית > רואה את תרצה עייפה > פותחת את הדלת > יושבת בחזרה בסלון > רואה איך דודה תרצה הולכת לכיוון המקרר > שומעת את ההרצאה שלה על כמה שהרבה אוכל לא בריא מזיק > מהנהנת > אומרת לה מה השעה > רואה אותה נלחצת והולכת לישון > מסתכלת בחלון ורואה שכבר חושך > נכנסת להתקלח > מסיימת את המקלחת > פותחת טלויזיה > מעבירה לערוץ 10 > רואה שיש לרדת בגדול > מרימה גבה > מעבירה ל 22 > רואה שיש האח הגדול > רצה להביא משהו לנשנש > אוכלת פסטה עם רוטב עגבניות > מסיימת לאכול > מתחרטת על זה > מתבאסת > רואה שהשעה כבר 12 וחצי > מכבה את הטלויזיה > והולכת לישון.
זהו הסדר יום שלי במשך כשלוש שנים וחצי, זה מה שקורה כל הזמן, איזה חוסר הגינות בחיי, למה נולדתי להיות ככה ,שמנה, ללא חברים, ללא גוף יפה, לא בריאה, למה אני ככה, מה לא בסדר אצלי, מה נדפק לי בקופסא, מה הולך לי בראש, מה עובר עלי, מה אני רוצה מעצמי, מה אני, מי אני, למה אני ככה, למה ?!…למההההה?!!!!!!