מכון גמילה ורומנטיקה – פרק 1

אחרי שאבא שלי תפס אותי לוקח אקסטזי לפני המסיבה, הוא ישר ריתק אותי בבית.
הוא אמר לי "ניר! מה אתה חושב שאתה עושה?! תביא לי את זה ותוציא את כל מה שיש לך!" הוא אמר לי בעצבים ואז בשלב מסוים הוא התחיל לבכות, הוא לא מאמין למראה עיניו שהבן המוכשר שלו לוקח את זה. "אבא אני חייב, אל תנסה לעצור אותי, אני כבר לא יכול לעצור את עצמי, בבקשה ממך!" אמרתי לו בצעקות ובשילוב עם חנק בגרון.
אני ניר ביטון, אני כריזמטי, מסתורי, ביישן, מוכשר במוזיקה – גם מלווה בשירים וגם גיטריסט ראשי, יש לי המון מעריצות דרך הלהקה וכל אחת שהציעה לי אני סירבתי לה כדי שלא יחשבו שאני "רודף שמלות", אני נראה טוב עם שיער שחור שקיבלתי אותו משני ההורים שלי ומאימא שלי קיבלתי את העיניים, ירוקות-אפורות, אני רזה וגבוה, מטר שמונים ושלוש, יש לי וילה עם שלושה קומות ועוד רחבה מאחורי הבית שאפשר לשבת שם עם בריכה. לגבי המשפחה שלי, אימא שלי נפטרה ממחלה קשה כשהייתי בגיל תשע ורק אבא שלי נשאר איתי, אני בן יחיד.
החברים שלי מהלהקה הם החברים הכי טובים שלי עוד מילדות, הם אלו שגררו אותי להיות הגיטריסט הראשי שלהם; ללהקה קוראים "אימפריה" והיא הוקמה עוד כשהיינו בגיל חמש-עשרה, ואנחנו בהרכב של מתופף – יוסי, סולן – עידן, ועוד שלושה גיטרות: גיטריסט ראשי (אני – ניר) עוד גיטריסט משני – עידו, ועוד אחד גיטרת בס – אלעד.
יום אחד אחרי מסיבה אחת במועדון "הרעב" בשעות הבוקר המוקדמות, הייתי לבוש עם ג'ינס, נעליי ספורט אלגנטי, חולצה שחורה, פגשתי כמה אנשים שעמדו בחוץ ופנו אליי, הם אמרו לי "היי ילד, רוצה לנסות משהו חדש?" ראיתי שהחברים שלי התחילו להתרחק וידעתי שהם מדברים על סמים, וידעתי שכל פעם לפני הופעה או כל דבר אחר שיכול להלחיץ אותי אני נלחץ ותמיד רציתי שזה ייפסק אבל אני לא שולט בזה, אני לא מצליח לשלוט בזה. אמרתי להם "יאללה תביאו!!!" וחייכתי אליהם כאילו לרגע לא ידעתי מה אני לוקח. רגע לפני שהם נתנו לי כדור בשם אקסטזי הם אמרו לי "תשמע, זאת רק דוגמית, אם תרצה את השאר תצטרך לשלם לנו," ועשה סימן של כסף ביד. מפה ידעתי שהוא הסוחר הראשי מבניהם. כשהסתכלתי על הסוחר הראשי הוא היה נראה כמו ראש מאפיה, כובע שחור, מעיל עור שחור, מכנסיים ונעליים שחורות, שיער שחור ועיניים חומות, זקן קטן בסנטר והמון נקודות חן על הפנים. הוא תמיד חבש כפפות שחורות ונראה כאילו הוא בעצמו לא משתמש בזה, הוא נתן לי הרגשה כאילו סמים זה דבר טוב ששווה לנסות את זה.
אמרתי לו "וכמה עולה כל השאר?" וחייכתי.
הסוחר ענה: "תלוי כמה כסף יש לך, אם יש הרבה אתה תקבל כמה מנות, אם קצת אתה יכול לקבל מנה אחת או שתיים. מנה אחת מתחילה במאה חמישים ₪."
הייתי המום עם פה פעור, אמרתי לו: "מה? מאה חמישים ₪?! זה הרבה!"
"לא, יש כאלו שיכולים להגיע גם לחמש מאות ₪, תלוי איזה סוג אתה רוצה."
לבסוף הסוחר הראשי הביא לי את הכדור ובחצי השעה הראשונה לא הייתה עליי השפעה, אבל אחרי זה הרגשתי שאני בעננים, כאילו צומחות לי בגב כנפיים של מלאך שאני יכול לרחף עד אין סוף, ושאף אחד לא יכול להוציא אותי מזה.
טוב אז אחרי שביררתי את כל הנושא שאלתי אותו שאלה אחרונה: "תגיד רק איך קוראים לך?" בזמן שהייתי מסטול והתחלתי לצחוק ללא סיבה.
הסוחר נעלם מהאופק הראיה שלי והתחלתי לאבד את עצמי, הלכתי באופן מוזר לחברים שלי וישר הם ראו שמשהו לא בסדר, הם מיד שאלו: "ניר אתה מרגיש טוב?" והם צחקו כי הם לא ידעו מה לקחתי.

אני נהגתי במכונית ואחרי כמה שעות ה"קסם" של האקסטזי פג והתחילו לי כאבי ראש אדירים, לא יכולתי לעמוד בזה ויצאנו מכלל שליטה. החבר שישב מושב לידי במכונית לקח שליטה על ההגה כמה שאפשר ואני פשוט לחצתי גז ללא הרף, פתאום הוא ראה ניידת משטרה וכולם התחילו לזוז, אחד ירד לרצפת המכונית ככה להסתתר משוטרים שיראו שיש רק חמישה אנשים במכונית, הם הסתירו את השלט של ה"נהג חדש" ואז התחיל מרדף אחרי שלושה פעמים ברמקול של הניידת שאומרת להם לעצור בצד שהם יוכלו לבדוק אותם. החבר סטה לשוליים ואחז ביד אחת את ההגה וביד השנייה את ידית הבלמים, הוא הוריד מהר את היד מההגה לכיוון הרגל ונתן לי מכה ברגל בכך שהרגל תזוז מהגז והוא יוכל להרים את ידית הבלמים. המכונית עצרה במהירות שאי אפשר לתאר ובסוף כריות האוויר יצאו דרך דפנות המכונית. השוטרים מהר עצרו בצד ושלפו את האקדחים וביקשתי מכולנו לצאת מהמכונית עם הידיים מאחורי הראש. השוטרים היו במדים כחולים עם הכובע השחור והסמל של המשטרה. אחד היה עם שפם עבה רק מעל השפה העליונה ושמן, עדיין לא הצלחתי להבין איך הוא נכנס לניידת, ואחד היה יותר צעיר ממנו כנראה שהיה ללא שפם בכלל. בצד אחד של הגוף היה להם שוקר חשמלי ומקום לאחסן בו את הביפר, בצד השני היה להם את האקדח, המחסנית, מקום למכשיר הקשר ונרתיק לפלאפון שלהם.
כשהחבר שישב לידי היה צריך להוציא אותי השוטרים ישר הביאו שמדובר או בסמים או באלכוהול וישר הוציאו את ה"ינשופים". אצל רוב מהחברים שלי ה"ינשוף" החליף את הצבע שלו ורק אצל אחד הוא לא החליף כי הוא לא שתה או לקח סמים, אצלי הצבע השתנה לגמרי, במועדון בהתחלה שתיתי וודקה נקי וזה בערך ארבעה כוסות ואז כשיצאתי עוד לקחתי את הסמים האלו אז בכלל הרגשתי שאני מרחף ולא שמתי לב שאני מדבר שטויות. השוטרים ישר שמו לנו אזיקים בידיים, שללו לי את הרישיון, ולקחו את כולנו לתחנת המשטרה.
החבר שלא שתה הזמין גרר שייקח את המכונית לרחבת המכוניות של המשטרה לבדיקה וגם הוא בא לתחנת המשטרה כדי לתת עדות למקרה מפני שהוא גם מעורב בפרשה. אחרי זמן מה ההורים של החברים שלי הגיעו ולקחו אותם. אני אחרי חקירה ארוכה עם השוטרים על הסוחרים והסמים נתתי להם תשובות במעורפל.
הם ישר שאלו אותי "באיזה מקום ראית את הסוחרים?"
"אני לא זוכר בדיוק," ושמתי את היד על הפנים כאילו מגרדת לי העין. "זה היה באיזו סמטה חשוכה כזאת מאחורי המועדון." המשכתי לענות עד כמה שיכולתי בגלל האקסטזי שעדיין היה בשפעה.
השוטרים המשיכו "איך הם היו לבושים? צבעים? חליפה? מעילים? נעליים? כל דבר שאתה זוכר תגיד לנו."
פתאום קיבלתי התקף של עצבים, קמתי מהכיסא והרמתי את היד לכיוון השוטרים כאילו הם אשמים במעשה "תגידו לי אני נראה לכם טיפוס שלוקח סמים? מאיפה אני יודע? אני לא זוכר איך הוא נראה," ההתקף של העצבים היה מכך שהסוטול שלי נגמר והתחילו לי כאבי ראש כאילו היו לי מיליון מגרנות בתוך הראש שלא יכולות לצאת והן משתגעות בפנים.
השוטרים לקחו צעד אחד קדימה והתנפלו עליי, תפסו לי את הידיים, שמו לי אותם מאחורי הגב וקשרו אותם באזיקים. הם ידעו שהסוטול שלי נגמר אבל לא רציתי להראות את זה, כנראה לא הצלחתי להשתלט על זה וזאת התוצאה שקיבלתי, ידיים מאחורי הגב עם אזיקים שאני יושב על הכיסא עם ראש כלפי מטה וצריך לענות על השאלות בכפייה אחרת אני לא יוצא מפה.
אחד השוטרים אמר בקשר "תביאו בקבוק – עם – לחדר – " לא הצלחתי להבין את המשפט, היה נשמע שהוא דיבר מהר מידי ולא הצלחתי להבין או שפתאום נהיו לי בעיות שמיעה. אחרי כמה דקות הגיעה מישהי עם בקבוק וכוסות ויציאה במהירות מהחדר. השוטרים מזגו לי חצי כוס מים ושיחררו לי רק יד אחת כדי לשתות את היד שנייה השאירו בתוך האזיקים שהייתה מקושרת לאזיקים שהיה על היד של אחד השוטרים.