התעוררות – פרק 23

אני מבריזה מהשיעור האחרון שנותר להיום, הולכת ישר לחדר, מקווה לפגוש את סם או אמנדה. אני חייבת לספר למישהו על אליזבת'. ברירת המחדל שלי הייתה לוק כאשר פגשתי אותו ביער, אך אחרי השיחה הקצרה שלו עם מורין אותה שמעתי בטעות וטוב שכך, אני כבר לא בטוחה שהוא נמצא ברשימת האנשים שאני חייבת לספר להם.
לבסוף אני מחליטה ללכת אל המועדון בתקווה שפול שלח לי מכתב תשובה. חייבת להיות דרך לברוח מכאן. הפנימייה הזאת, המקום הזה, נמצאים לא רחוק מן האי-שפיות ואני לצערי נמצאת בתוכו, מתהלכת על חבל דק התלוי מעל התמוטטות עצבים בזמן שכל האנשים הפריקים שנמצאים כאן מעודדים אותי ליפול.
"ורוניקה!"
אני מסתובבת אחורה, רואה את רוי מנופף לי ומתקרב אלי. "היי."
"היי רוי," אני משיבה וכשאני מתחילה לצעוד הוא הולך לצדי לאט. אי אפשר שלא לחוש בחוסר השקט שאופף אותו כמו ענן עכור במיוחד.
"לאן את?" הוא שואל אחרי כמה שניות של שקט.
"למועדון, רוצה להצטרף?" אני שואלת בחיוך ומצביעה ברפיון לעבר המועדון שלא רחוק מכאן. הוא מהנהן.
"אני יכול לשאול משהו?" הוא שואל בזהירות. ידעתי שזה יבוא מתישהו.
"בטח."
"יש מישהי שאני רוצה להזמין לנשף," הוא מגרד בעורפו במבוכה, לא מביט בי אלא על נקודה לא ברורה, "אני לא ממש… יודע איך."
אני מהדקת את שפתי, תוהה ממתי נהפכתי להיות סייעת בענייני זוגיות, אך כשעיניו האפלות תמידית של רוי נעוצות בי וניצוץ של תקווה מתלקח בהן, איך אוכל לא לעזור לו?
"תלך על הדרך הפשוטה, פשוט תציע לה," אני אומרת בהנהון ואז מביטה בו. "אם היא באמת מחבבת אותך היא תסכים, תאזור אומץ."
הוא מהנהן לאט, כאילו שוקל זאת ואז במרץ. "צודקת."
כשאנחנו מגיעים לפתח המועדון אני מביטה בו. הוא נשען על המשקוף ופניו נראות כאילו נמצא בראשו ערפל לא ברור.
"למה אתה מחכה?" אני שואלת בגיחוך. "לך לפני שמישהו אחר יזמין אותה והיא תענה לו בלית ברירה בגלל שהערפד החתיך שמולי לא להציע לה קודם!"
הוא צוחק. "תודה, ורוניקה."
אני מביטה בו כשהוא מתרחק ממני בריצה, יורד ביעף במדרגות ונעצר ליד הילדה הבלונדינית מהשיעור, זאת שצווחה על כך שכואב לה. היא לא נראית כל כך ידידותית. לבסוף אני נכנסת למועדון המלא למחצה בתלמידים שלומדים או ישנים בתנוחות מוזרות על כורסאות הפוּפים.
כל המחשבים תפוסים. אני מהרהרת אם כדאי לי ללכת למחשבים שבספריה, אך לבסוף אני נכנעת, הולכת לעבר החדר.
במסדרון אני כמעט מתנגשת בסם.
"היי," אני ממלמלת, מבטי נע אל עבר נערה אשר זרועה כרוכה בזרועו של סם ואז חוזר אל סם.
"הי," הוא משיב, מביט בי במבט נבוך במעט, אולי בגלל נוכחותה של הנערה. כשהנערה נצמדת עוד אל סם אני מבינה שהלכה התוכנית לספר לו על הזקנה. אספר לו בהזדמנות אחרת. בטח הוא – כמו כולם – מתכונן לנשף. "תכירי זאת קלרה."
"היי," היא ממלמלת ביובש ומגלגלת את עיניה בחוסר סבלנות.
"את–" סם מתחיל לומר, אך קלרה קוטעת אותו.
"קדימה, סם," מסננת הנערה במבט עצוב ומעושה. "אני גוועת."
הוא מביט בי בהתנצלות.
"זה בסדר," אני משיבה ומנופפת בידי בהיסח דעת. "אני ממילא צריכה ללכת לעזור לאמנדה."
אני פונה ללכת מהר, לפני שהוא יביט בי במבט הזה שלו שיודע על כך שאני משקרת.

"ורוניקה." משהו דק וארוך לוחץ פעמים על כתפי המיוזעת. "ורוניקה."
אני פוקחת את עיני לאט. בכלל לא שמתי לב לכך שנרדמתי. אני מסובבת את ראשי לאט, אל פניה המאופרות של אמנדה. שערי נדבק לצווארי הלח. תחושת דביקות עוטפת אותי כמו כדור דחוס.
אני משפשפת את עיני. כעת אני רואה גם את התסרוקת של אמנדה, משהו גדול ומסובך עד מפלצתי.
חלמתי על משהו, משהו גדול ומפחיד שניסה להרוג אותי. בחלום רצתי כמו מטורפת, בורחת ממשהו בלתי נראה לעין. זה מסביר את גופי המכוסה שכבת זיעה דביקה ומענה.
אני שולפת את הכרית מתחת לראשי ושמה אותה על פני, מסמנת לאמנדה שאני לא מצב של לדבר עכשיו.
"ורוניקה, הנשף מתחיל!" צועקת אמנדה. אני נאנחת, האנחה נבלעת בין רגע בתוך נוצות הכרית הדוקרות אשר זקורות מחוצה לה.
עקביה של אמנדה מתופפים על הרצפה כאשר היא נעה אנה ואנה.
לבסוף אני קמה, מעיפה את שערי הדבוק לצווארי והמחשבה היחידה שאני מצליחה לחשוב עליה עכשיו היא: מקלחת.
"אני לא באה אמנדה," קולי צרוד, מעיד על כך שקמתי לפני שניות ספורות.
אמנדה בוחנת את הבבואה שלה בזמן שהיא מחדירה את עגילי החישוק הגדולים לאוזניה, מביטה בי דרך המראה ואומרת, "חבל."
"עם מי את הולכת?" אני שואלת בכיווץ גבות. בדיוק באותו הרגע תקתוק קל נשמע על הדלת. מבטי נח על אמנדה שמסמנת לי בהיסטריה לפתוח את הדלת.
אני נאנחת, מסיטה את השמיכה מעלי וקמה לפתוח.
"מה לעזאזל אתה עושה כאן?" אני נושפת בבוז. דרק זוקר את ראשו, מביט מעלי, כאילו מחפש מישהו נסתר מאחורי. הוא לבוש בחליפה שעל כל אדם אחר הייתה נראית מגוחכת, אך עליו היא מחויטת בטוב טעם.
"ותראי אותך," הוא ממלמל בשריקה חרישית, בוחן את גופי בחיוך רחב. אני משפילה את מבטי לבייבידול הטיפשי שלקחתי מהכמות העצומה של הפיג'מות שיש לאמנדה. בייבידול עשוי שיפון שחור עכור. אני מסמיקה ומשלבת את ידי על חזי.
"צריך משהו?" אני שואלת בחוסר סבלנות, מתעלמת מהמבטים הנכספים שהוא שולח לרגלי החשופות.
"אֵת הבת זוג שלי," הוא אומר תוך כדי שהוא מתיק את מבטו הרעב ממני אל תוך חלל החדר שם אמנדה עושה סידורים אחרונים ולא פוחדת להרעיש.
"בטח," אני מחייכת חיוך מזיוף וטורקת לו בפנים. "אמנדה!"
היא מביטה בי בבהלה.
"דרק?" אני מצביעה לעבר הדלת בפיזור נפש. אמנדה מושכת בכתפיה ופותחת את הדלת, שם עומד לו דרק המום. אמנדה מעיפה לעברו מבט והוא מחייך לעברה כשהיא ממשיכה ללכת בהמשך המסדרון.
אך דרק נותר עומד בפתח. חיוכו מבזיק אלי תוך כדי שהוא מלקק את שפתיו. "קשה להשגה, אהבתי." ואז נעלם בהמשך.

אני יוצאת מהמקלחות הריקות. כנראה כולם בנשף שמתקיים באולם האירועים. אני מתלבשת במכנס ג'ינס וסריג דק. אחרי הנשף אני חייבת לתפוס את סם, לספר לו על הזקנה המטורפת. אם הוא לא יכיר אותה אני אהיה חייבת לחזור אליה שוב.
אני יוצאת החוצה, רחוק ממקור רעש המוזיקה, חוצָה את הגבעות שנראות כמו גבי דרקונים שחורים ישנים. אני כמעט בטוחה שאם אשאר על הגבעה באותו מקום זמן רב, ארגיש אותו נושם.
אני מתיישבת על הדשא הלח, מרפרפת עם ידי על קבוצת פרחים שצבעם לא ברור לעין בחושך המתנוסס סביבי. כאב ראש עמום מורגש מאחורי ראשי, פועם בקצב לבי המותאם לקצב בס המוזיקה המרוחקת.
"ידעתי שנשפים זה לא הקטע שלךְ." לפני שאני מספיקה להסתובב, סם מתיישב על ידי באנחה, מביט אל הירח שנראה כמקור אור יחיד כאן בחוץ. אני בולעת את מראהו שנראה כל כך אפל בתוך החושף האופף אותנו. שערו, שנראה כהה יותר, מאציל לו מראה מסתורי כאשר מציל על עיניו שכאילו זוהרות בתוך העלטה. שפתיו מתעקלות כלפי מעלה במעט והוא זורק לעברי מבט עם גבות מורמות, כאילו תפס אותי על חם. אני מניחה שהוא קלט את מבטי הפלשני, לכן אני מסיטה מהר את עיני אל הירח, מקווה שהחושך מסתיר את הסומק שמופיע על לחיי צבעו העז.
אני מושכת בכתפי, מנסה להיראות רגועה, אך ללא הצלחה. אני נעה בחוסר שקט שרובץ בתחתית בטני כאשר מבטו של סם סוקר אותי. למה לו מותר ולי לא?
אני מנסה להביט בו באותו מבט תואם לשלו, כאשר תפס אותי מביטה בו, אך הוא רק מרים את גבותיו, מגחך ומסיט את מבטו אל נקודה לא ברורה באופק השחור. לא נראה שממש הפריע לו שאני תפסתי אותו מביט בי כמו שלי הפריע, לכן אני מוותרת, מושכת את רגלי אל חזי ומשעינה עליהן את סנטרי כמו כלב המתחנן לאוכל. אני מיד נזכרת בלוק. אוי חרא.
"למה אתה לא בנשף?" אני שואלת לבסוף, מפרה את שירת הצרצרים וקול הינשוף הנישא ברוח הצוננת. "חשבתי שאתה הולך עם…" אני מקללת את עצמי על כך שאני לא זוכרת את שמה. זה נשמע נורא, כאילו לא הקשבתי למה שאמר אז.
הוא מושך בכתפיו באותה צורה שאני עשיתי; מנסה להיראות רגוע ומצליח. אולי הוא באמת רגוע. "אני מעדיף להימנע מנשפים."
כמוני… וכנראה גם כמו לוק. אני ממצמצת כאשר אני רואה אותו מרחוק, לא מבחין בנו, נע בשקט ובמהירות, נמנע גם מהנשף. הוא הופך מיד לזאב גדול ושחור, מבטו הזאבי ננעץ בי, כאילו חש במבטי עליו. גם ממרחק כזה אני מבחינה בברור בעיניו הזהובות, כאילו פחמים לוהטים רוחשים בהן, מתיזים גיצים מרצדים. ואז הוא נכנס בזינוק לתוך היער החשוך. פרוותו כבר לא נראית לעין.
"איך כל הקטע הזה של… הנמרים?" אני שואלת, עדיין מביטה ביער השחור, כאילו אם אביט מספיק זמן אוכל שוב לראות את עיניו הזהובות כשכעס מתקלח בהן.
"זה לא קטע," הוא לוחש בכיווץ גבות, כלל לא נשמע נעלב, תוך כדי שהוא תולש גבעולי דשא לחים אשר נדבקים לידיו לאחר התלישה. "זה החיים שלי."
"מאז ומתמיד היית נמר?" אני מסירה מידיו את גבעולי הדשא. אני קולטת מזווית עיני את עיניו מטפסות אל פני, אך אני משחקת אותה עסוקה בגבעולי הדשא, כאילו לא הבחנתי במבטו.
"הייתי גור," הוא מגחך, דומה שנזכר בסיפור משעשע במיוחד, "די שובב."
גם אני מחייכת כשעולה לראשי תמונה של סם בתור גור נמר בעל פרווה צהבהבה מנומרת ובין כפות ידיו הוא משחק בנמלים המתרוצצות בפראות ונדחקות לתוך חור קן הנמלים, מנסות להישאר בחיים.
"אז אלפא זה בעצם דבר שיורשים?" אני מעיפה מפני בעזרת ידי שערה בלתי נראית.
הוא מהנהן. "אלא אם כן מישהו מצליח לגבור על האלפא ולהפוך להיות מנהיג הלהקה בעצמו."
"אבל זה לעיתים נדירות," הוא מוסיף אחרי שנייה. "קשה להשתלט על אלפא חזק שאהוב בקרב להקתו."
אני מהנהנת בהבנה. "אני מניחה שאתה ירשת את זה מאביך."
"כן," הוא לוחש כל כך חלש שלרגע נדמה כאילו לא השיב לדברי.
אנחנו ממשיכים לשבת שם בשקט. עדיין מתרוצצות במוחי אלפי שאלות על הלהקה ועל ההנהגה עליה.
"אף פעם לא הרגשת שאת שונה?" שואל סם. אני נשענת לאחור, על הדשא שמרטיב אט אט את שערי הפזור. מכנסי הג'ינס שלי התרטבו במעט ולבטח קיבלו נגיעות ירקרקות במתנה מן הדשא.
אני מנידה בראשי שמתחכך עם האדמה הרכה. "אפילו עכשיו אני לא מרגישה שונה, תמיד הרגשתי… אנושית."
סם נשכב לצדי. "אני תמיד הרגשתי אחראי."
אני מביטה בו במבט לא מבין, מנסה ללכוד את עיניו בעיני, לבדוק איזה רגש מסתתר מאחוריהן.
"גדלתי כמיועד, תמיד אמרו לי שהייעוד שלי הוא להנהיג את הלהקה."
"לא הייתה לך אפשרות הבחירה?"
הוא מתגלגל, שוכב על בטנו כשהוא נשען על מרפקיו שעוד כמה זמן יתחילו לכאוב מהשכיבה הלא נוחה הזאת. אני הרגשתי זאת על בשרי כאשר נשארתי לקרוא עד מאוחר ספרים ונשכבתי באותה התנוחה. "אי אפשר לברוח מן הגורל."
אני נושכת את שפתי, לא בטוחה אם זה נכון לומר זאת עכשיו. "אפשר," אני לוחשת, לוקחת שאיפה ארוכה כשהוא מביט בי בגבות מורמות. ההפתעה ניכרת על פניו. "תברח מכאן איתי."