עולם מושלם – פרק שלישי חלק ה' ואחרון מוקדש לאשתי

מהחלק הראשון:

"טוב, אז אם אתה מאוהב בה, אני יכול לעזור לשדך ביניכם. זה יהיה קל." הוא אמר וחיוך זדוני הבזיק על פיו. "בלי לגלות לאף אחד, כן?" שאלתי, סוקר אותו, את חברי מכף רגל ועד ראש, "זה יהיה הסוד שלנו." הוא סיכם את השיחה הקצרצרה שלנו ויצא מהחדר שלי.

המשך:

~ליאם~
אני מבין אותו. הוא רוצה אהבה, והוא מצא אותה, הוא פשוט לא יודע איך לגשת אליה, הוא לא יודע לדבר, ליד בחורות הוא נהיה אילם, ואיכשהו אני תמיד זה שעוזר לו…
"בנים, למטה!" קראתי לכל הבנים למטה, כולם מיד רצו והתייצבו למטה, התאספנו ואופיר הייתה בחדר של הארי, היילי הייתה בחדר של ניילר ואור ישבה בסלון בלי לשים לב אלינו, קצת לא הסתדר לי שהיא דיירקשנית ולא אכפת לה בכלל שהיא באמת בבית שלנו, כל דיירקשנית שאני מכיר הייתה צורחת עד שכל אנגליה הייתה שומעת אותה… אבל היא לא… משהו חשוד בנערה הזו, אני יודע…
"תקשיבו, " אמרתי להם, "לזאי זאי פה יש בעיה." התחלתי לומר וכולם הביטו מיד לעבר זאין, שהסמיק מעט והשפיל את מבטו לרצפה. "הוא די נדלק על אור והוא לא יודע איך לומר לה זאת, ואנחנו צריכים לעזור לו." העברתי את מבטי הבוחן על פניו של כל אחד מהבנים, וכשהגעתי אל פניו של לואי הרגשתי משהו מוזר בהבעתו, בין כעס לאיבוד שליטה, מבטו עופף לעולמות אחרים, 'חבל שאני לא יכול לקרוא את מחשבותיו' חשבתי לעצמי.
"אז אני יודע שהארי ואופיר…" לא הייתי צריך לגמור את המשפט כדי שכולם יבינו על מה אני מדבר. הארי הסמיק כהוגן. "ואני גם יודע שניילר והיילי…" עכשיו הגיע תורו של נייל להשפיל מבט לתחרות מבטים עם הרצפות. "אז מה שאני מציע הוא שנציע לבנות ללכת לפארק הקרוב פה ליד הבית, וזאין פשוט יצתרך להתקרב אליה שם…" אמרתי וחייכתי לעבר הפרצופים המרוכזים שהנהנו ומלמלו מספר דברים שלא התרכזתי בהם די כדי לשמוע, ולבסוף הסכימו…
"אז בוא נעשה את זה!" נייל אמר, וכל אחד יצא לחדרו.

כעבור חמש דקות בערך כבר כולם היו מוכנים לצאת, זאין התהדר וניסה להיראות טוב ככל שיכל, אך לואי ניסה לעשות זה באותה המידה, הוא נראה כאילו הוא נמצא בתחרות עם זאין, לא הצלחתי עדיין להבין את פשר המבט שבער ודלק, שרף כאש להבה בעיניו, כולם יצאו אל הלימוזינה שהזמנו אל הבית כדי שתיקח אותנו לפארק, ורק אני ולואי נשארנו בחוץ כדי לנעול את הבית.
פתחתי את דלת הרכב, התיישבתי על הריפוד וחיכיתי שלואי יגמור לנעול את הבית.
"אתה בא?" שאלתי אותו בעוד הוא מכניס את המפתח לכיס מכנסיו.
"זה לא מוצא חן בעיניי." הוא מלמל בקול די רם כדי שאשמע, סגר את הדלת אחריו והורה לנהג להתחיל בנסיעה.