משימה בלתי אפשרית-עוד סיפור מפחיד רצח שאין לו המשך!!

הוא נתן לי משימה חדשת. להוציא את העור מהראש הכרות.
זאת הייתה משימה פשוטה. קלה. שלוקחת כמה דקות.
אך לא בשבילי.

היד שלי רועדת כשאני מביטה בראש הכרות שעל השולחן. הוא מלחיץ. מפחיד. יש לו שיער שחור ארוך ועיניים שמביטות בי בנוקשות מאשימה ומפחידה, יש לו עיניים לבנות ופניים ארוכות עם סנטר מעוגל ואוזניים מלאות דם קרוש.
אני נושמת עמוק ושולפת את הסכין מהחגורה, זו סכין קטנה, ארוכה וחיוורת, הניצב שלה עשוי בד והיא לא מנצנצת כשאני מציבה אותה ליד הנר.
אני נושמת עמק שוב ומתחילה במשימה הדוחה.
הראש עצמו עשוי מכמה חלקים, רק שאני לא ממש זוכרת את השיעור הראשון שלי באנטומיה.
אז אני הופכת את שעכו החול ויודעת שיש לי כשעה וחצי לקלף את הראש ולהגיע לגולגולת עד שהחול ייגמר והמשימה תסתיים.
אני מתחילה בעבודה. אני מתחילה עם הלחיי, מקלפת אותם כמו שמקלפים תפוז.
אט אט אני מתחילה לראות את הלסת, את השיניים.
ואני מתמלאת בבחילה, אני מרגישה שהבטן מתהפכת, ואת הטעם החולני שבפי.
אני עוצמת עיניים לרגע ונאנחת.
"תמשיכי." אומר קול מאחורי. קול מצמרר. יבש. קול שגורם להד בכל החדר וגורם לי להצטמרר.
אני ממשיכה במלאכה. מוציאה את השיניים עם הזהב וזורקת אותם לתוך קופסת מתכת קטנה, אני מעיפה מבט קצר בשעון ומגלה שעברו עשרים דקות.
הסיוט עדיין חא נגמר. להפך. הוא רק התחיל. אני צריכה לקלף עכשיו את האף, אך במקום זאת אני מוציאה אותו עם ניד ימין וזורקת אותו ישר על הרצפה.
"טוב." אומר הקול מאחורי. "טוב מאוד. את משתפרת. תמשיכי." הוא אומר לאחר זמן מה.
אני לא יכולה לעצור את הבחילה כשהעין הימינית יוצאת. אני רצה אל קצה החדר ומתחילה להקיא את נשמתי.
"כנראה שטעיתי לגבייך." הוא אומר ואני שומעת קול צעדים כבדים.
אני מפסיקה להקיא. דמעות של סבל וגועל עומדות בעיניי.
אני ממצמת. אסור לי להתייאש. אני חייבת להמשיך. אסור לי להפסיק.
"לא טעית אדוני." אמרתי ונעמדתי עם ראש רכון. "אני לא אאכזב אותך."
"אמממ..אם כך תמשיכי."
אני מהנהנת וניגשת אל השולחן שוב
אני מרימה את הסכין וממשיכה את המלאכה שעלולה לעולם לא להסתיים.