מה אני עושה פה?!- פרקים 6 ו- 7- (כפול)

פרק 6:
הגעתי הביתה, הרוסה מעייפות. אסי מלחיץ אותי. לגמרי. ולפי מה שהבנתי, את כולם. חוץ מהחברה שלו והחברים שלו. קיבלתי שיחה ממייקל בלפטופ. ״מייקל״ נשמתי בהקלה. כמה זמן לא דיברתי איתו. ״היי״ הוא אמר בחיוך. ״אני כל כך שמחה שהתקשרת, אני חייבת לדבר עם מישהו שפוי״ אמרתי והתיישבתי על הכיסא. ״מה קרה אמבר?״ הוא שאל. ״האנשים פה.. כל אחד יותר נורא מהשני״ אמרתי. הוא הסתכל עליי. ״בטוח יש בן אדם אחד טוב בתוך הזבל הזה״ הוא אמר. הסתכלתי עליו. ״הבן אדם הנורמלי היחיד דפוק לגמרי״ אמרתי. הוא צחק. ״אני לא יכול לראות אותך ככה, תני קצת הזדמנות לאנשים שם, הנורמלים. אולי הזמן הזה יעבור בשלום.״ הוא אמר. הסתכלתי על השעון. שמונה בערב. הסתכלתי עליו. ״את צריכה ללכת?״ הוא שאל בחיוך. ״אני אדבר איתך אחר כך״ אמרתי בחיוך. ״תהני״ הוא אמר.
הלכתי לחוף. ראיתי את עידו. הוא חייך אליי. התקדמתי אליו. ״היי״ הוא אמר. ״היי״ אמרתי והתיישבתי לידו. ״שמעת את הדיסק?״ הוא שאל. ״כן״ אמרתי. ״תודה על זה״ אמרתי בחצי חיוך. הוא הסתכל עליי. ״אני ממש הייתי צריכה איזה משהו שמזכיר את הבית״ אמרתי לו. ״אז באתי לך בזמן אה?״ הוא אמר בחיוך. הסתכלתי עליו. ״כן״ אמרתי. הפלאפון שלו צלצל. הוא הסתכל על הצג. מאיה, החברה שלו, אם אני לא טועה. ״טוב, רק רציתי להגיד תודה״ אמרתי בחיוך וקמתי. הוא הסתכל עליי. ״בבקשה״ הוא אמר. הלכתי בחזרה הביתה.
באמצע הלילה, שמעתי צעדים שהעירו אותי. ״אמא?״ שאלתי את החלל החשוך. שמעתי עוד פעם צעדים. הדלקתי את האור, וצרחתי. אסי שם את ידו על פי במהירות, והצרחה שלי כמעט ולא נשמעה. ״שקט״ הוא לחש בעצבנות. נשמתי במהירות. הוא הוריד את ידו. ״מה אתה עושה פה?״ שאלתי בלחץ. ״מה את עושה פה?״ הוא שאל. ״גרה״ אמרתי. ״את גרה בבית של קלמנוביץ׳?״ הוא שאל. ״אני קלמנוביץ׳״ אמרתי. הוא הסתכל על גופי. עטפתי אותי בשמיכה. ״אתה מוכן ללכת?!״ אמרתי בעצבנות. ״כן כן״ הוא אמר. שכחתי לשאול אותו מה הוא עושה כאן בכלל, אבל הייתי עייפה מדי מכדי לחשוב. ״לילה טוב״ הוא אמר. הנהנתי, והוא יצא מהמרפסת.
בבוקר, הגעתי לבית הספר, וראיתי מרחוק את עידו ומאיה. הייתי צריכה להירגע מכל מה שקורה, אז הלכתי במהירות לחדר של השרת, שאף פעם לא נמצא, שמתי באוזניי אוזניות, ונרגעתי.
הדלת נפתחה אחרי כמה זמן. זה היה אסי. הוא אמר משהו, אבל לא שמעתי. ״מה?״ שאלתי כשהורדתי את האוזניות. ״אני מצטער על אתמול בערב״ הוא אמר. ״מה עשית אצלי בבית בכלל?״ שאלתי. הוא הסתכל עליי ושתק. ״זה פלילי, הדבר הזה, אתה יודע?״ ״שום פלילי״ הוא אמר בעצבנות. ״אז תגיד מה עשית שם!״ אמרתי. ״כלום, טעות בבית״ הוא אמר. גיחכתי. אז הוא תכנן לפרוץ לאיזה בית שלי מישהו, הרבה יותר מרגיע. ״טוב, אני הולכת״ אמרתי וקמתי מהשולחן. ״את לא הולכת לשום מקום״ הוא אמר ונעמד מולי. הסתכלתי עליו. ״קודם תישבעי שאתמול בערב נשאר בינינו״ הוא אמר. ״אוקיי״ אמרתי. הוא הלך, וכך גם אני.

פרק 7:
עברו כמה ימים רגועים. הרוגע הזה פינה לי זמן להתגעגע לבית שלי. לאנגליה. ״ענבר, חומד״ אמא שלי נכנסה לחדרי. ״עברנו לישראל, ושכחת לדפוק בדלת?״ שאלתי. היא נאנחה. ״אני ואבא חושבים שלא תזיק לך קצת חופשה״ היא אמרה. ״שבוע באנגליה אולי ירגיע אותך״ היא אמרה. הסתכלתי עליה. ״כן?״ שאלתי בחיוך. ״כן״ היא אמרה בחיוך. ״ביום ראשון נטוס, טוב?״ היא שאלה. הנהנתי. היא יצאה מהחדר. ״אמא״ קראתי לה. היא הסתובבה. ״תודה״ אמרתי. היא חייכה ויצאה מהחדר.
הלכתי לים, עם הגיטרה. זה אחד המקומות שהכי הייתי רוצה שיהיו לי ליד הבית באנגליה. באמת. השקט, השלווה, הכל. הסתכלתי על הים, והגעגוע הציף אותי. אני לא אחת שבוכה. אני לא זוכרת את הפעם האחרונה שבכיתי. אבל הארץ הזאת, וכל מה שעבר עליי בחודש וחצי האחרונים, הפכו אותי לרכיכה. ״היי״ עידו התקדם אליי. ניגבתי במהירות את הדמעות המעצבנות שהצליחו לצאת. ״היי״ אמרתי. הוא התיישב והסתכל עליי. ״הכל בסדר?״ הוא שאל. הנהנתי. הוא חייך. ״אל תסתכל עליי״ אמרתי בחיוך והסטתי את פניי. ״את יפייפיה גם כשאת בוכה״ הוא אמר. פניי האדימו. הוא ליטף את שיערי. ״עידו״ אמרתי והתרחקתי ממנו. ״אני.. אני מצטער״ הוא מלמל. ״יש לך חברה, לא?״ שאלתי. ״לא״ הוא אמר. ״מה זאת אומרת?״ שאלתי. ״זאת אומרת.. שאין לי חברה״ הוא אמר בחצי חיוך. ״אה״ מלמלתי. הוא הסתכל עליי. ״את רוצה לספר לי למה בכית?״ הוא שאל. ״לא״ אמרתי. הוא חייך. ״זה סתם, אתה תחשוב שאני איזה מפגרת רגשנית״ אמרתי והסתכלתי עליו. ״מה רע בלהיות מפגרת רגשנית?״ הוא שאל בחיוך. ״אני ממש מתגעגעת לחיים שלי.. באנגליה״ אמרתי. ״כלום לא הולך לי פה.. לא ששם הלך לי מדהים״ אמרתי. ״הכל שונה מדי״ אמרתי. ״ואין לי אף אחד פה״ אמרתי, ודמעה זלגה מעיניי. ״יש לך אותי״ הוא אמר, וליטף את פניי. הסתכלתי עליו. הוא נישק אותי.
התנתקתי ממנו, לקחתי את הגיטרה וברחתי משם. שיט, מה עושים עכשיו? יש לי עכשיו שבוע לחשוב על מה שקרה פה ולחשוב על מה שאני אמורה להגיד לו. פאק, אני סוג של ריבאונד בשבילו. איך נתתי לזה לקרות? איך אני תמיד יוצאת הכי מפגרת?
הגיע יום ראשון. הגענו לאנגליה. ״אבא, אני זזה לג׳וני״ אמרתי ולקחתי את המפתחות שלו. סוף סוף אני יכולה לנהוג לבד. ״טוב״ הוא אמר. נסעתי ונסעתי. עידו התקשר אליי פעמיים. לא ידעתי אם לענות או לא. טוב די, ממתי אני חושבת על הדברים האלה?
אמא של ג׳וני פתחה לי את הדלת. ״אמבר, כל כך נחמד לראות אותך שוב״ היא אמרה בחיוך. ״גם אותך״ אמרתי. ״ג׳וני עוד מעט יחזור, את יכולה לחכות לו כאן״ היא אמרה. ״תודה״ אמרתי בחיוך, ונכנסתי לבית שלהם. עליתי לחדר שלו. חודש וחצי שלא הייתי בחדר הזה. זה מטורף.
״אמ״ שמעתי את הקול שלו. ״ג׳וני״ אמרתי בחיוך והתקדמתי לחבק אותו. ״חיבוקים? באמת עברה עלייך תקופה קשה״ הוא אמר בחיוך. ״תסתום כבר, התגעגעתי״ אמרתי בחיוך והתנתקתי ממנו. הוא הסתכל עליי. ״גם אני״ אמרתי בחיוך. ״את לא מבינה כמה״ הוא הוסיף. ״אני מבינה, תאמין לי״ אמרתי בחיוך.