אבודים – פרק 7 -׳ מערות ׳

״אני כאן!״ שמעתי את הצעקה החזקה והגברית שלו כמה מטרים לידי , עברתי את סבך הענפים והעלים הירוקים אל עבר מקור קולו .
ראיתי אותו מביט אל עבר נקודת לא ברורה ברקע המיוער , ״על מה אתה מסתכל ?״ שאלתי ונעמדתי לידו מחפשת במבטי , היא הצביע בידו קדימה אל עבר מערות אבן ענקיות .
״תראי , יש שמה מפל״ אמר לי וקפץ מעל שורש עץ עבה חום וגדול מתקדם הלאה , הגשם החזק לא חדל מלרדת , מיהרתי אחריו אל עבר המערות הגדולות.
נכנסנו פנימה , מערה ענקית בגדולה ומפל של מים בתוכה נופל לתוך בריכת סלע-אבן טבעית .
עם הזמן המים המטפטפים , יצרו בסלע קערה גדולה שאוגרת את כול המים , בטח חיות שותות פה .
״זה יכול להיות מעולה בתור מחנה!״ אמר עם חיוך ובחן כול פינה ופינה במערה הרחבה , ״זה ניראה לי קצת מסוכן , לא?״ שאלתי והבטתי על האבנים החדות שנצבו בפינות , ראיתי נחש אדום עם כתמים חומים מתפתל סביב אחד הסלעים ניראה כול כך מאיים ואימתני .
״זה טבע מריה , נצטרך להתפשר , אם לא יחלצו אותנו …״ אמר עוצר את משפטו באמצע הרי שנינו יודעים את התשובה .
״למה לחשוב שלילי , שיראו שהמטוס לא הגיע ליעדו יוציאו משלחות לבדוק ולחפש״ אמרתי לו מנסה לחשוב אופטימי אבל אני תמיד הייתי פסימית , לא משנה מה תמיד חשבתי על הרע והנורא .
״קדימה , נחזור למחנה ונשאל את השאר מה הם אומרים״ אמר לי נאנח עם חצי חיוך מזויף על פניו .
״בסדר״ נאנחתי בשקט ביני לבין עצמי ומהנהנת בראשי .
יצאנו מן המערה הענקית חזרה אל הג׳ונגל הגדול , בחזרה אל הגשם השוטף את הכול .
זה מקום טרופי , גם אם חם מאוד יכול לרדת פתאום גשם חזק ולשבור את החום .
חזרנו חזרה אל קרחת היער הקטנה , צועדים שוב בחזרה אל עבר המחנה על החוף, דרך שביל לא סלול של אבנים וארוך .
הלכנו בשקט אחד אחרי השניה לא מדברים , שוקעים במחשבות על הכול , כול מה שקרה וכול מה שיקרה .
הגשם המשיך לרדת שוטף אותנו עד לשד עצמותינו , המילים היחידות שהחלפנו בנינו זה ׳תזהרי׳ או ׳תזהר׳ מהאבנים השורשים והמוקשים שאפשר ליפול מהם בדרך .
מרחוק כבר הבחנתי במחסות הרעועים שבנו על החוף , הגענו אל המחנה , כמעט ואף אחד לא הסתובב מסביב , כולם בתוך המחסות המאולתרים מגנים על עצמם מהגשם ומהקור השורר .
הבחנתי בלוק מרחוק יושב על תלולית חול גבוה מביט אל המים כולו רטוב מהגשם הזולג, והמדים שלו סחוטים .
ראיתי עוד שני גברים במרחק מה עדיין בונים משהו שתוצאתו עדיין לא הייתה ברורה וידועה .
ראיין נעלם בתוך אחד מהמחסות הקרובים אלינו , התקדמתי הלאה , רגליי שוקעות בחול הרטוב אל עבר לוק במרחק כמה מטרים מהמחנה , כמה קילומטרים רחוקים מאחוריו גוף המטוס הגדול , רחוק כול כך אבל רואים אותו ברקע גדול ואימתני .
התיישבתי ליד לוק , הייתי רטובה לגמרי אין לי מה להפסיד .
״מריה את פצועה תחזרי חזרה למחסה!״ אמר לי בתוקפנות שראה אותי מתיישבת לידו על החול .
״אני כבר רטובה״ אמרתי לו נאנחת , הוא הנהן לאט ונאנח על החול הבוצי והבהיר.
״לא יצא לי להודות לך״ אמרתי לו בחצי חיוך הפעם לא מזויף , לולא הוא יכול להיות הייתי כבר מתה ממזמן .
״אין על מה , באמת״ חייך אלי גם הוא חצי חיוך מנחם , ״זה לא מובן מאליו מה שעשית עבורי ואני באמת לא יודעת איך להודות לך , עזרת לי גם על המטוס , וכן מנעת את המוות שלי, אז כן , כן יש לי על מה להודות לך״ אמרתי לו קולי נמוך אבל גובר על רעש הגשם המתחיל לפוג לאט לאט .
״בבקשה , יותר משמחתי לעזור לך״ אמר לי , עיניו סוף סוף עוזבות את הים הכחול והכהה שמולנו ומביט לעברי .
״פורטורקני ?״ שאלתי וישרתי מבטי אל הרקע הימי הכהה , הוא צחקק בשקט , הגשם לאט לאט הפסיק וחדל מלרדת .
״עד כדי כך רואים?״ שאל מחייך ומיישר את מבטו אל הים כמו שעשה לפני כן .
״כנראה שאתה לא היחיד בעל עור כהה״ צחקקתי אליו ודיברתי בשפת הבית שלי ספרדית .
״את פורטורקנית ?״ שאל מופתע וצחק , הוא הביט לעברי מחייך מחכה שאני יענה על השאלה שלו .
״מקסיקנית למען האמת״ אמרתי בחיוך החושף טור שיניים לבנות וקטנות , ״די דומה״ חייך אלי בחיוך קל .
״היה לי אח חייל״ אמרתי אליו משנה את הנושא , רואה את החיוך שלו נופל מעל פניו היפות והשחומות .
״אני יודעת איך זה שכולם חושבים שאתה גיבור מלחמה , ואתה בסך הכול גבר שמתו בגללו אנשים רבים״ אמרתי לו, זוכרת את הפנים הרדופות של אחי , את הסיוטים הנוראים , הטראומות שלא הניחו לו במשך זמן רב וארוך .
הוא הנהן אלי מבין את דבריי, ומזדהה עם מה שאני אומרת ,כנראה בדיוק מה שעובר עליו , ״הוא מת״ אמרתי לאחר רגע נאנחת בשקט , ״הוא מת שמה בשדה הקרב , משאיר אותי לבד בעולם הדפוק הזה, עם המשפחה שלי שאני כול כך לא אוהבת״ אמרתי לו קולי לא גובר על לחישה שקטה , מרגישה את הכאב הנפשי מתחיל שוב לחפור בחלל שנפער ממזמן בתוכי.
״אני מצטערת , אני לא יכולה לדבר על זה״ כיחכחתי בגרוני , מרגישה את הצרידות הכאובה בקולי , עוצרת את הדמעות שעולות בעייני ועלולות לפרוץ את הסכר שבניתי במשך המון זמן .
״נתראה אחר כך״ אמרתי מנסה להעלים את הנימה השבורה , למרות ששומעים אותה בהחלט בקולי השבור והרועד .
קמתי מהר מן תלולית החול הבהירה והבוצית בגלל הגשם , רצה בצעדים כושלים כמו שיכורה אל עבר המחסה שלי ושל בלה נותנת עכשיו לדמעות לזרום על לחיי אבל איני מוציאה שום קול יבבה מפי, הסכר שבניתי במשך שנים שגרם למסכה שעל פניי להיות אמיתית , נשבר ונפרץ בעוצמה .
כאבה לי המותן בגלל הריצה הקצרה שעשיתי עכשיו ואחרי הטיול הארוך בג׳ונגל עם ראיין , אני חושבת שהרעתי את מצבי יותר ממקודם .
״היי מריה , איפה היית?״ שאלה אותי בלה ועל פנייה מבט מבולבל ולא מבין, ״שום מקום״ נאנחתי בחצי חיוך מזויף ושכבתי על החול היבש מתחת למחסה הרעוע שלנו , הגרגרים נדבקו אל בגדיי הרטובים מדם ומים.