אני לא אוהבת אותך, כפי שאהבתי אתמול

הוא עטף גופה בזרועותיו השריריות, עוטפו באותה חמימות בלתי נשכחת, מניח לאהבתו אליה להתעצם מרגע לרגע, עוטף גופה בכאבו חסר המעצורים. הוא נשק למצחה ברכות, מחליק אצבעותיו במורד זרועה, עוצם עיניו ברכות, מניח לראשו לצנוח אל בית חזיה, חש בחזיה עולה מעלה ומטה כהרגלו, מצמיד שפתיו ברכות ונושק לגופה בין פעימה לפעימה, נושק לכאבה, נושק לאותו זיכרון נשכח.
דמעה מלוחה בצבצה בזווית עינה, מחלה דרכיה למורד פניה בנחילים זעירים, נספגת בבגדיה, נספגת בשיערו, נספגת בגופה, סופגת את הכאב, מעלימה את הקיים, מעלימה את חסר היכולת, את חסר המקום.
הוא נשק לשפתיה, דמעותיו עושות דרכן במורד פניו, נחיליהן קופאים במקומם, כרגע הנעצר, כזיכרון בלתי נשכח. היא פקחה עיניה ברכות ובלבול מה, תוהה אחר ליבה, תוהה אחר מקום המצאה.
"או.. אני.. את.." לחש ברכות, לחישותיו רועדות וצרידות קלילה מתלווה לקולו, הוא נשק לפניה, מניח לעיניו להיעצם בשלווה, ברוגע, מניח כי פעימותיו מאיצות קצבן. היא פערה עיניה לרווחה, הודפת גופו בעדינות, זהירות, חוסר הבנה.
"אני.." החלה משפטה בבלבול ניכר, הוא פקח עיניו, פוערן לרווחה, בולע רוקו, מכחכח בגרונו, מניח לדמעותיו לצנוח, מניח לנחיליהן להמשיך דרכם חסרות המעצורים.
"אני.. אני אוהב אותך.. את.. את לא זוכרת או.. אותי..?" מלמל בשאלה, צרידותו מתלווה לקולו, מניח לגופה, מתייצב על רגליו, מסב מבטו אל עבר החלון הפתוח לרווחה, מסב מבטו מאותו הכאב המפלח נפשו, מהאשמה חסרת הגבולות.
"אני.. מי אתה?" שאלה בבהלה, מייצבת גופה, אצבעותיה מחלות משחקות האחת בשנייה בחוסר אונים, מבטה מושפל, דמעותיה האילמות צונחות מטה ,נספגות בסדין אשר הוצמד לגופה, עושות דרכן תחתיו ומלטפות בית חזיה בחמימות מהולה בעצב.
הוא נשך שפתו התחתונה בכאב, עושה פעמיו אל עבר דלת חדרה, נושם עמוקות, אוזר אומץ ומפנה מבטו אל עברה. הוא הנהן בראשו, חייך חיוך זעיר, ואחז בידית דלתה הכסופה.
"אני אחזור מחר.." הבטיח ברוך, מניח לאותה צרידות מוכרת להתגנב בין מילותיו, מניח לאותה חולשה רכה וחסרת משמעות להתגנב לטונו, לאפוף גופו בתלות מוכרת, תלותיות חסרת תקנה, תלותיות חסרת טעם.
היא שאפה אוויר בית החולים החנוק, נושפת את המעיק על ריאותיה בחמימות, לא מניחה ואף לא למילה לברוח מבין שפתיה הוורדרדות, לא מניחה ואף לא לנחמה הפשוטה ביותר להביס תחושת הייאוש המוכרת האופפת גופו.
הוא לחץ אצבעותיו אל ידית הכסופה, נאנח אנחת עצבות ועושה דרכו במורד המסדרון, מנחם מחשבותיו בזכרונותיהם הישנים, מחליף כאבו בגעגועו חסר המעצורים, מגביר כאבו בדבר מה רגעי ומתוק אשר יעלים ואף המעט ביותר כי הייתה ביכולתו להעלים מנפשו, להתמוסס עם הפחד.
"אני אוהב אותך.." מלמל באותה הצרידות הנהפכת לשגרה, עושה פעמיו אל עבר מיטתה, מיטת המתכת המתקלפת, מיטת המתכת מצופת הסדינים. הוא לטף ללחיה, מחייך חיוך עקום, חיוך אשר כמו כן נהפך לשגרה, מצתוות לצרידות קולו המייאשת.
"אני.." החלה במילותיה, אוזרת אומץ בין אות לאות, בין עצירה לעצירה, הלוא אין זו הפעם הראשונה כי ביקרה, הלוא זו אינה הפעם הראשונה אשר עליה לשוב ולחזור על אותן המילים הפשוטות, אשר יחדיו מצתוותות כמשפט הכואב ביותר אשר יהיה עליו לשאת, אשר יהיה עליו לספוג.
"את כן.. אני יודע… את כן זוכרת אותי.. את אוהבת אותי.." החל ברוך, נושק לשפתיה בעדינות הנספגת אט אט בלהט ותשוקה חסרי מעצורים, בלהט ותשוקה הנאגרים זה זמן רב, המפלחים ליבו בין נשימותיו.
היא הדפה גופו, קופצת גבותיה בזעם, מיישרת מבטה אל מבטו, והלוא מבטה מבשר רעות, קופצת פיה בחוזקה, בביטחון.
"אני לא אוהבת אותך! אני אפילו לא מכירה אותך! תניח לי!" זעקה בזעם, מניחה לידה להזדחל ולמשוך את הסדין בו כוסתה קודם לכן מעלה, מניחה לכפות רגליה הזעירות, החיוורות לצנוח לאריחי בית החולים המוברקים כמופתי, מניחה לגופה להתייצב , מניחה לגופה לעשות אשר תכנן מוחה זה זמן מה.
"אני רוצה שתעוף מכאן.. אני לא רוצה לראות אותך יותר..! אם תחזור, אקרא למשטרה!" איימה בזעמה הנאגר זה זמן מה, מסבה מבטה אל עברו, עוקבת אחר צעדיו המתרחקים, סוקרת דמעותיו הצונחות מטה, נספגות בחולצתו הכהה. הוא הניח לידו לאחוז אותה ידית כסופה מוכרת בפעם האחרונה, השפיל מבטו, לחצה והתקדם במורד המסדרון.
היא נאנחה עמוקות ועשתה דרכה אל עבר מיטתה, משתחלת בין סדיניה ,מניחה לעיניה להיעצם בשלווה, מניחה למחשבותיה וחלומותיה לצוף ולאפוף מוחה, להסיט מחשבותיה מאותה התפרצות חסרת מעצורים.
' הוא נשק לשפתיה ברכות, מניח לידו לצנוח, לאחוז בגופה בחוזקה, מניח לראשו לצנוח על כתפה בעדינות. היא חייכה חיוך רחב, אוחזת כתפיו בחום, נושקת לצווארו ברכות האופיינית לה, שפתיה אט אט עושות דרכן אל אוזנו, במסתוריות מה, חיוך זעיר נפרש על גבן.
"אני רוצה שתבטיח לי משהו.." לחשה ברוך, נשימותיה החמימות מדגדגות קצה אוזנו וצחקוק קל נפלט מבין שפתיו. הוא חייך חיוך זעיר, נושך שפתו התחתונה, סוחט הנאתו מהסיטואציה בה התמקם.
"מה את רוצה שאבטיח לך.?" לחש לאוזנה בשעשוע, לוטף לגבה בעדינות, אוחז בגופה כאוחז בבובת חרסינה שברירית, אוחז לגופה כאוחז בדבר מה החשוב ביותר בעולמו, בחייו.
"תבטיח לי.. שבחיים לא תעזוב אותי.." לחשה לאוזנו בנעימות, ברוך, בחמימות, נושקת לתנוכו ומניחה לראשה לצנוח על גבי כתפו השרירית, החמה. הוא הנהן כהסכמה, מחזק אחיזתו בה.'
כעת פקחה עיניה, דמעות הציפו זגוגיותיהן ועשו דרכן במורד לחיה, נחילים זעירים וחסרי מעצורים, נספגות בבגדיה, חודרות אל ליבה ומציפות רגשותיה בכאב ויגון.
כעת זכרה אותו האדם, אותו האדם אשר שינה חייה מקצה אל קצהו הנגדי, אותו האדם אשר ביקר ואירח לה כחברה זה זמן כה רב, אותו אדם אשר הבריחה ושלחה בזעמה החוצה. כעת אין בידיה דבר אשר יכלה לעשות, כעת איבדה את הדבר החשוב בחייה. היא נשכה שפתה התחתונה, והניחה לגופה לצנוח, הניחה לנפשה לצנוח.