אבודים – פרק 6 -׳ העלמות ׳

נכנסתי אל הג׳ונגל הגדול והירוק , המון עצים גבוהים ונמוכים , שיחים עבים וגדולים , וענפים ירוקים , הכול צפוף כול כך ובקושי יש מקום לזוז .
צעדתי בשביל לא סלול של אבנים קטנות אל תוך מעבה הג׳ונגל הרחב , באוזניי שמעתי זמזומים שונים של כול מיני יתושים וחיות מגעילות .
תמיד שנאתי את הטבע , ג׳וקים וכול החיות הקטנות הזוחלות למניהם .
אין לי מושג מה גרם לי להכנס אל הג׳ונגל הזה מלכתחילה , הרגשתי משהו זוחל לי על הרגל , למרות שהייתי עם נעלי ספורט הרגשתי את החספוס המגעיל .
קפצתי בבהלה מגלה נחש צהוב וארוך שהחליט לזחול לאט על הרגל שלי .
לבי החסיר פעימה , ומהקפיצה הזאת הרגשתי את הכאב במותן מתחזק פי כמה וכמה יותר ממקודם .
הרגשתי משהו נוגע לי בכתף וגורם לצווחה קטנה לצאת מפי שאני קופצת שוב בבהלה ומותני כואבת יותר .
״תרגיעי !״ שמעתי קול של גבר מאחורי שלא זיהיתי , הסתובבתי אחורנית , מגלה מולי את אחד הגברים מהמטוס שבחנתי במבטי בטיסה , ״מריה , נכון?״ שואל אותי וגבותיו מתכווצות בתהייה .
הנהנתי אליו ומכווצת את עייני מחכה שיגיד את שמו .
״ראיין״ אמר לאחר רגע , ״בלה אמרה לי שנכנסת אל הג׳ונגל , ממש מסוכן פה עדיף שנצא״ הוא אומר לי ובוחן במבטו את הסביבה ועיניו נחות על הנחש הצהוב והארוך שעוד חוצה את השביל הלא סלול בו עמדנו .
״אני בסדר , אני צריכה לשירותים״ שיקרתי לו כדי שיעזוב אותי לנפשי , הרגשתי כול כך מפוחדת עכשיו , פצועה, לא יודעת מה יקרה בהמשך , וכול כך מבולבלת מכול מה שקורה .
״אני יבוא איתך״ אמר לי נאנח , מזיז הצידה עלים גדולים של איזה שיחה ומצביע לי בידו להמשיך .
״אתה לא בא חתיכת סוטה״ אמרתי נגעלת ושילבתי את ידיי לשמור על חום גוף , כול כך קפוא פה מתחת לסככת העצים .
״לא בכיוון הזה ! , אני רק ישגיח עליך שלא יקרה כלום , הייתי גם עם בלה , אל תדאגי אני לא יציץ״ אמר עם חיוך משועשע שרק גרם לי להיגעל .
״סוטה״ מלמלתי בשקט לעצמי ושמעתי אותו מגחך בשקט מאחורי , ׳לעזאזל׳ חשבתי לעצמי ודילגתי מעל הנחש הצהוב, עוברת דרך המעבר שהוא פינה לי .
הוא הדביק את הקצב שלו לשלי והתקדמנו פנימה עוד אל תוך הג׳ונגל .
״אז בת כמה את מריה ?״ שואל אותי מנסה למצוא על נושא שיחה שאפשר לדבר עליו .
״20 בקרוב 21״ אני עונה לו בלי רצון , אבל אני באמת מעדיפה לא להיות פה לבד , חלקית ממני שמח שהוא לא השאיר אותי לבדי .
״25״ אמר לי לאחר דקה בודדה וקצרה של שקט שהשתרר בנינו , ״פער של 4 שנים״ צחק , הוא הלך לפניי והוזיז עוד עלים גדולים של שיחים מוזרים מצביע לי להמשיך .
הגענו לקרחת יער עגולה וקטנה , דשא ירוק צהוב ודי גבוה שהגיע לי עד אמצע השוק , מסביב עצי פרי גבוהים וצפופים ובקצע שלהם קוקוסים חומים .
״זה יספיק , הרחקנו לכת בכול מקרה״ אמר לי ראיין והסתובב בגבו אלי עובר שוב את סבך העלים הגבוהים של השיחים ונעלם מעייני .
לא היה לי באמת לשירותים , אבל בדרך לפה רק מהמחשבה על זה באמת ניהיה לי.
התפניתי במהירות , סידרתי את בגדיי המבולגנים והקרועים , ׳אני חייבת חולצה חדשה׳ חשבתי לעצמי שראיתי את כתם הדם הגדול שעל חולצתי הלבנה שעכשיו התלכלכה .
״ראיין , סיימתי״ אמרתי בקול והוזזתי מדרכי את העלים הגדולים והירוקים .
״ראיין?״ אמרתי שוב בקול רם יותר כשראיתי שהוא לא שם ואין מענה .
הרגשתי טיפת גשם נופלת ישר על מצחי ותוך פחות משנייה גשם זלעפות מתחיל לרדת מן השמים דרך סככת העצים ולהרטיב אותי .
פחדתי כול כך להמשיך הלאה לבד , לא ידעתי מאיזה דרך באנו וראיין לא עונה לקריאותיי , תחושה של פחד התחילה למלא את החלל שבתוכי .
״ראיין!!״ צעקתי בקול רם וחזק יותר מנסה לגבור על רעש הגשם , אבל קולו לא נשמע עונה, או צועק .
רק רעש הגשם שהפר את דממת הג׳ונגל.
״ראיין!!!״ .