שדה קרב – פרק 26

אליס לא ידעה על מה בדיוק נכנסתי לכלא. אני מניח שהיא חושבת על קטטה כלשהי.
אני נזכר בימים שהיא כמעט גילתה כשהיא באה לבקר אותי בכלא ותמיד דאגה להביא לי אוכל.
מאק חיבב ישר את אליס. אחרי הביקורים שלה תמיד היה מרוח על פניו של מאק חיוך אידיוטי. אולי בגלל ששניהם קרובים בגיל, בסביבות גיל העשרים ושלוש, אם כי היה אפשר לראות גם כמה חיוכים נדירים של אליס אותם היא נידבה בשביל מאק. גם כשמאק הסתגר, הפעמים היחידות שהוא דיבר איתי זה כשאליס הייתה באה והוא העמיד פנים כאילו הכול טוב, אני רק שחקתי את המשחק שלו.
אחרי שמאק הלך אחרי זואי, חזרתי הביתה במונית. לא חיכיתי שיחזור כדי להודות לו למרות שעכשיו אני די מצטער על זה.
כשאליס פתחה לי את הדלת השתדלתי לא להראות לה שכואב לי כשאני צועד, מה שלא כל כך הצליח. אז המצאתי לה סיפור שילד שיכור השתולל וניסיתי לעצור בעדו. אני שונא לשקר לאליס, אבל אני חייב.
אליס עזרה לי לעלות במדרגות ואחרי מקלחת חמה שהורידה את כל הדם הקרוש מגופי אני מכניס את בגדי המלוכלכים למכונת כביסה כולל החולצה השחורה של מאק שלקחתי על מנת שלא יראו את כתמי הדם על הבגדים שלבשתי לנשף.
אני נשכב על הספה כשראשי מונח על ברכיה של אליס והיא מעבירה את ידה בשערי הלח. אני מנסה למקד את מחשבותיי באמנדה, במה שקרה, אך מחשבותיי בוגדות בי לצדה של זואי.
קול צלצול פעמון הדלת נשמע. אליס מביטה בי ואני בה. אני מחליט לקום, למרות כל הכאבים והאנקות.
"לא," אומרת אליס. "אני אפתח."
אך אני לא מקשיב לה. אני צריך לזוז הרבה כדי להרגיל את הגוף.
אני פותח את הדלת.
מרים גבה למאק המחוייך עם התיק השחור התלוי על כתפו. "החלטתי להיפטר מהדירה, רק שעכשיו אין לי איפה לגור אז חשבתי לעצמי 'מי חייב לי טובה?' והנה התשובה." הוא מצביע עלי.
אני צוחק ומזמין אותו להיכנס. "מאק, רציתי להודות לך."
"כן, שיהיה, איפה אליס?" הוא לא בדיוק מסתכל אלי, אלא מחפש את אליס בעיניו. "אליס!"
"מאק?" היא מחבקת אותו, "שנים."
"בא לך לעשות טובה למישהו שאת ממש אוהבת?" מאק שואל. פניה מבולבלות.
"ב-בטח," היא עונה בהיסוס. שערה הבלונדיני קשור בזנב-סוס שזז כאשר היא מביטה בי ואז בו.
"אין לי איפה לגור," מאק אומר, מעביר את ידו בשערו, אם זה לא היה מאק הייתי אפילו חושב שהוא נבוך במעט… הוא שהוא באמת נבוך?
היא צוחקת. אני מביט בשניהם לסירוגין. מה לעזאזל…
"ואתה המישהו שאני ממש אוהבת?"
"אה לא?"
"הדלת תמיד פתוחה בפנייך."
"הדלת באמת פתוחה-" אני מצביע על הדלת הפתוחה "- כדי שתוכל לעוף מכאן."
"טיילר," גוערת בי אליס. אני מביט בה במבט תמים ואז מביט במאק, עיניו זורחות והוא מחייך, אל אליס.
"אמא," קוראת אנבל שקמה זה עתה ונעמדת ליד אליס. אני לא יכול שלא לשים לב לכך שהיא לובשת את חולצתי הלבנה עליה מודפס בכתב דפוס שם הלהקה '10,000 מניאקים', החולצה מכסה את רגליה וכמעט מלטפת את הרצפה.
"ילדה, אמא לא פה," אומר מאק. "לכי הביתה."
מאק לא יודע שאליס הייתה נשואה באושר ובטח לא שיש לה ילדה בת שבע אותה ילדה בגיל מוקדם.
אליס צוחקת ומרימה את אנבל לבין זרועותיה כשאנבל חובקת את צווארה ומוציאה לשון למאק המבולבל.
"מאק, מצחיק אחד," מגחכת אליס ונושקת לאנבל.
חיוכו של מאק נמחק והוא מביט בי בעיניים מצומצמות, מלאות שאט-נפש המכוון אך ורק אלי.
אמ… אופס?

כבר חצי שעה מאק נאנח במכוון כדי שאשאל אותו מה מטריד אותו, אך אני לא עושה זאת, אני עייף מדי.
אני מתהפך לצד השני של המיטה. בחדר שורר חושך ומאק ישן במיטה נפתחת לידי, נאנח עוד אנחה מוגזמת.
"מאק?" אני שואל. קולי מהדהד בחושך.
"אתה רוצה לשאול מה קרה לי?" הוא משיב בתקווה.
"לא, אני רוצה שתסתום."
"אז זה לא מעניין אותי."
אני מסתובב אליו, מביט בו במבט נוקב ומסתובב שוב חזרה, מפנה לו את גבי.
"איפה הוא?" הוא שואל.
"איפה מי?" קולי יוצא במעומעם דרך פי הקבור בפוך הרך.
"אבא של אנבל."
"הוא היה בצבא כשאליס הייתה בהיריון, היא לא הספיקה לספר לו שיש לו ילדה כי הוא נהרג במלחמה."
פרט לקול הצרצרים והינשוף בחוץ, בחדר יש שקט מעיק.
מאק לא מדבר. כאילו פלש לעניין סגור וחתום, לעניין אסור. הוא תמיד ידע מתי מסתמנים הגבולות ועצר בדיוק צעד מהם. למרות שלפעמים זה מפתה, מאק מצליח להתגבר על זה, כאילו אין כוח בעולם שיכול לגרום לו להישבר מהפיתוי שהציבו לו.
אני יודע שמעכשיו מאק יתפוס מרחק מאליס, אף שהוא מחבב אותה וגם הוא מוצא חן בעיניה. אף פעם לא חשבתי על לשדך בין השניים, אולי בגלל שמאק הוא חבר טוב שלי או בגלל שאהבתה של אליס לניק הייתה כל כך עוצמתית וחזקה, כאילו דבר לא יכול למוסס אותה, אהבה שכל אחד מאחל לעצמו, אפילו אני.

אני נכנס לשיעור ספרות, מתיישב לאט על הכיסא, משתדל שלא יכאב לי או שאמשוך תשומת לב. כל צעד אני עושה בשיקול דעת, כאילו אם אעשה צעד שגוי התפרים יקרעו. אין לי בכלל מושג מה אני עושה כאן.
קאסי מתעלמת ממני. גם כשקראתי לה היא התעלמה והלכה עם נער חסון מנבחרת הפוטבול. היא נראתה די מאושרת. אמנדה כבר לא נראית בסביבה. כששאלתי את ליסה עליה, היא סיפרה לי שאמנדה הצטרפה לאחרונה לבית הספר, כמה ימים לפנַי. כנראה כשהגעתי לבית הספר הרסתי לה את התוכנית להתקרב אל זואי.
גם זואי מתעלמת ממני, הדבר היחיד שמקנה לי נחמה זה מבטו המפוחד של נייתן שמופיע על פניו בכול פעם שעברתי לידו, כאילו ידע מה קרה לי ועד כמה הייתי קרוב למוות.
המורה נכנס לכיתה בארשת פנים שלווה, גורם לכמה מלמולים להופיע בקרב התלמידים שיושבים מאחור.
כולם מתיישבים במקום והרעש נפסק באחת. אני דוחק את הרצון להסתובב אחורה, להביט אל זואי ולהאיץ בה בעזרת העיניים להביט בי בחזרה. הפעמים הבודדות שעיניה הצטלבו בשלי, היו פעמים בהן עיניה היו קרות, לכן אני מוותר על הרעיון.
"למישהו יש רעיון על מה נשוחח השיעור?" שואל המורה בחיוך. כמה ידיים מורמות באוויר, אך המורה מסמן להם להוריד אותן.
"נדבר על ספריו של מארק טווין מהמאה ה-19?" שואל נרגש הנער הג'ינג'י.
המורה מהרהר. "יום אחר, טים, היום נלמד על עקב אכילס."
באוויר נשמעים קולות התלהבות וכמה מחאות, אך על פי פניו של המורה אפשר לראות כי הוא מרוצה מהתגובות.
"מישהו מכיר?" הוא שואל בקימוט מצח, התקווה ניכרת בפניו.
"עקב אכילס מתאר חולשה, נקודת תורפה," אני משיב, עולה מעלה בכיסאי תוך כדי שאני משחק עם העיפרון בין אצבעותיי ולא טורח להביט אל המורה או לתלמידים שהתפעלו מתשובתי.
"אמו של אכילס הייתה הנימפה תטיס, בזכות אכילס היא נהפכה להיות ידועה," קולה של זואי נשמע, גורם לי לצמרמורות. אני מרגיש שהיא אומרת את זה לי, מאשר למורה.
"ממש מפגרת אם תשאלו אותי," היא מוסיפה בהחלטיות.
"למה?" אני שואל בכיווץ גבות, לא מתאמץ להביט אחורנית, אליה, אך אני כבר יודע שהיא נועצת את עיניה הזועמות בעורפי.
"היא עשתה טעות בחתונה שלה ובכך היא גרמה למלחמת טרויה לפרוץ, למלחמה בה בנה מת," מסבירה זואי בחשיקת שיניים.
"קארמה זה דבר מבאס, אבל היא הגנה עליו," אני מתעקש, תופס את העיפרון בכוח בין אצבעותיי. "היא טבלה אותו בנהר וכך הוא נהפך להיות בלתי מנוצח."
"חוץ מעקבו," מזכירה זואי בעוקצנות המכוונת אלי. "ובגלל זה הוא מת."
העיפרון נשבר.
קול הפיצוח עדיין מהדהד בחדר השקט וזה גורם לכולם להביט בי בהלם. כולם מרגישים את הכעס העכור שאופף אותי.
"מפגיעה בפשוטה בעקבו," אומר המורה בחיוך מסופק, מתעלם מכעסי. "כך מת גיבור שהיה כמעט לבלתי מנוצח."