קללת הסוד – פרק 3 (עם אני אכתוב 1D כולן יקראו? 0……….0 :( …. )

בכיתי בשקט כמה דקות,הרי אי אפשר שהשכנים ישמעו, ואז שמעתי דפיקה על הדלת, החלטתי לא לפתוח – זאת בטח ה'משגיחה' . אחרי חצי דקה היא דפקה שוב והחלטתי שוב לא לפתוח, צלצול הפעמון בדלת שבר אותי.קמתי והלכתי לכיוון דלת העץ."מי זה?" שאלתי בקול שקט, "ארקיס המשגיח." משגיח? אבא לא אמר משגיחה? ניסיתי להיזכר ולא הצלחתי הכל היה כל כך מטושטש אחרי הסטירה. פתחתי את הדלת וראיתי אותו, נער צעיר בן 20+ ניחשתי, בעל עיניים חומות שקד ושיער בלונדיני קצר, נאנחתי ואמרתי לו בקול קודר:"אני לא צריכה אותך, ביי." וטרקתי את הדלת מול הפרצוף שלו.
הוא דפק שוב, לא הסכים לוותר. חשבתי על מה אבא יעשה לי כשהוא יגלה על כך שלא פתחתי למשגיח. נחרדתי מהרעיון. הדפיקות הפסיקו, הבטתי מהחלון וראיתי אותו שוכב על הערסל שלי. חוצפן, איך הוא מעז?! פתחתי את הדלת ויצאתי לחצר, ניגשתי אליו במהירות וצעקתי "מה אתה חושב שאתה עושה?! זה הערסל שלי!" הוא הביט בי בשתיקה.
הוא המשיך להביט בי במבט הזה שעורר בי חשק להרביץ למשהו, ואז הוא אמר "אבא שלך אמר לי להיות איתך,עם אני לא יכול להיכנס אני לא מתכוון לעמוד בחוץ כול הלילה" אמר ברצינות יתר "טוב תיכנס" עניתי לו בכניעה. אבל רגע! חשבתי אבא שלי נתן לו את הבובה… "אתה אוסף בובות?" שאלתי בפליאה "לא,אני עובד בתיקון שלהן,אבא שלך נתן לי את הבובה שלך כדאי לתקן אותה שתהיה כמו חדשה" שוב דמעות חמות זולגות על לחיי,אני רוצה אותה בדיוק כמו שהיא הייתה איך מישהו יכול לעשות לי את זה? "למה את בוכה יפה?" שאל אותי בפליאה.