נ. ב. אני אוהב אותך

הוא מת. מת מגידול במוח. הוא עזב אותי, לא השאיר דבר.
ואז… החיים נהיו הרבה יותר קשים. הייתי צריכה להתמודד עם הכול לבדי, לבד לגמרי בעולם הזה.
בעולם העלוב והדפוק הזה.
פתאום קרה משהו שלא ציפיתי לו, שהרעיד את האדמה תחתיי.
הכול התחיל ביום קריר אחד באמצע החורף, קצת אחרי חג המולד הראשון בלעדיו.

"קייטי, את באה? אוכלים צהריים!" אחותי אמיל קראה לי, נכנסתי לבית, ארוחת הצהריים עברה בשקט תמידי כמו כל ארוחה אחרת, לכל אחת היו החיים שלה, ואף אחת לא התעניינה בחייה של האחרת.
גמרתי לאכול די במהירות, לא יכולתי לסבול את השתיקה הזו, שבתוכה נדחקות כלכך הרבה מילים שהייתי מייחלת לומר, אך כבר איבדתי במו ידיי כל הזדמנות לומר את דעתי הכנה.
"אני יוצאת לבדוק את הדואר," אמרתי לה, זה היה המשפט הראשון שאמרתי זה שעות ספורות, ולכן קולי יצא מחוספס וקשה להבנה מגרוני, חזרתי על המשפט בשקט סורר ויצאתי על גינת דירתנו מכוסת השלג.

"בוא נבדוק, בוא נבדוק אם יש דואר…" מלמלתי לעצמי, תיבת הדואר עמדה יציבה בצדו הימני של שביל הגישה לדלת הכניסה, צבעה אפור וחלוד מעט, הידית האדומה שלה בהקה באור הנסתר, מהשמש שהציצה מעבר לשכבה עמוסה של עננים, פתחתי את התיבה והוצאתי את חבילת הניירות שהייתה שם, קשורה בסרט גס ועבה בצבע חום, גס גם הוא.

"דואר!" קראתי לאמיל, היא מיד התייצבה לצדי בסלון והתיישבה על שולחן הקפה מול פניי, וככה עברנו על כל מכתב, חשבונות, הטבות, הנחות, הצעות, ראיונות עבודה, עד שהגענו יחדיו למכתב האחרון.

זו הייתה מעטפה לבנה כמו השלג שהחל נמס מחוץ לקירות הדירה, עליה כתוב, בדיוק במרכזה, את שמי בגדול ובכתב מסולסל כמו שיש רק לאדם אחד.
לו.
"מה… זה?" אמיל שאלה, מופתעת אך לא יותר ממני, הרמתי את המעטפה משולחן הקפה ביד רועדת, פתחתי אותה בעדינות והוצאתי משם דף נייר איי 4, באותו הצבע של המעטפה.
בניגוד להרגלי הקריאה שלי, את המילים שהיו כתובות על הדף התחלתי לקרוא בקול.

"לאהובתי היקרה,
את בטח תוהה איפה אני עכשיו. מי אני. מה אני. ומה אני עושה בלעדייך. מה עובר, חווה, מרגיש, שומע ורואה כשאת לא לצדי.
דבר ראשון, רציתי לומר שהחיים בלעדייך הם סיוט. פשוט זמן מתמשך, שבו אני מחכה שתבואי ותעמדי לצדי, תלטפי אותי ותחייכי. אה, לגבי זה… אני חתול. חתול! היית מאמינה? חתול מדבר, כותב, חושב! ועוד אנחנו חשבנו שזה משוגע כשראינו חתול עומד על שתיים בלי עזרה בקיץ שעבר." דמעה זלגה על לחיי, לא יכולתי לעצור את הסכר המתפרץ והוא שטף את פני במהירות ויסודיות, לא השאיר חלקיק עור אחד יבש.
"אני לא מאמין שלעולם לא אראה אותך יותר. את היית כל כך חשובה לי, ועכשיו אני מתחרפן רק מהמחשבה שלא אתעורר בבוקר כשאנחנו במיטה שלנו, מחייכים אחד לשני בשאננות.
לא חשבתי שאמות כל כך צעיר.
אבל אני מקווה שאת עושה חיים, גם בלעדיי, שאת מבלה עם אמיל (שמעתי ממקורות סמויים שעברת לגור איתה ונטשת את הבית שלנו… לא שאני כועס, אני פשוט מתפלא עלייך) וכל החברות שלך שתמיד שנאתי ואף פעם לא זכרתי את שמן… ושכיף לך.
את לא צריכה לקבור את לבך מתחת לאדמה רק בגלל שאני כבר לא פה. אני חושב עלייך – כל הזמן!
אני כמעט בטוח שתמצאי מישהו אחר ותנטשי אותי, זיכרון של העבר. אבל זה לא מעציב אותי.
אני באמת מת.
את יכולה למצוא מישהו חדש, לצאת לבלות. את יכולה לחייך גם כשהאצבעות שלי לא עוזרות לך, את יודעת.
אז… רק רציתי לאחל לך את כל הטוב שבעולם. זה לא פחות ממה שמגיע לך.
מתגעגע. אין לך מושג כמה."

'גם אני… גם אני כל כך מתגעגעת… חזור לפה, אהוב…', חשבתי לעצמי, כבר ירדתי מהפסים שוב, הבכי הציף אותי, לא יכולתי לעצור בעד הכאב שבער בלבי כמו אש להבה… פשוט לא הייתי מסוגלת לעמוד בכמות העצב והאובדן שקרעו אותי, שמחצו את כתפיי במשקלם העצום, לא הבנתי איפה אני, אולי אמות גם איתו ונהיה יחדיו לשנים רבות לאחר מותי בעולם הזה, אולי יש עוד עולם, ובו ניפגש כזוג חתולים, בדיוק כמו שנפגשנו כבני אדם. היתקלות ברחוב, הניסיון הקלאסי והנואש להשיג סטוץ ללילה.
אבל זה לא היה סטוץ.
אלה היו חיי נישואים של 7 שנים שלמות. אפילו יותר.
אבל אז… קיבלתי את המכה הסופית.
זו שמוטטה אותי יותר מהכול.
קראתי את המשפט האחרון של המכתב, בו היה כתוב..
"נ. ב. אני אוהב אותך."