להכנס לשם

שוכב לי במיטה, מנסה שלא לזוז, עוצם את העיניים ומנסה לראות צבע שחור. אור היום הקלוש שמגיע מהחלון שבחדרי, מצליח לחדור אל מעבר לעפעפיי הסגורים ולהטריד אותי במראהו האדום. אני מתהפך אל הצד השני, מפנה את פניי הרחק מן האור, זה לא עוזר, אני עדיין יכול לראות את האדמומיות המטרידה הזאת. אני מכסה את ראשי בשמיכה הדקה, גם זה לא עוזר, כנראה שהיא דקה מדי. אני קם בלי חשק, מטיל את השמיכה שלי הצידה בפראות ומדדה אל עבר החלון בשני צעדים חסרי איזון, אני נשען קדימה מעבר לשולחן שלפני החלון, מושיט את היד וסוגר את התריסים, יופי! חושך, בדיוק כמו שאני אוהב. עכשיו הגוף שלי יחשוב שלילה ויירדם מיד. אני נשכב על המיטה, מתכסה בשמיכה הדקה ברשלנות ועוצם שוב את העיניים, מנסה שלא לזוז, הפעם אני לא צריך לסגור את עפעפיי בכוח כדי לראות צבע שחור, אני יכול להרפות את העיניים שלי ולתת להן להתגלגל למעלה בחוריהן בעדינות, מושלם! אני מנסה להרפות את כול חלקי גופי כמה שאפשר, מנסה שלא לזוז… ככה המוח שלי יחשוב שכבר נרדמתי ולא יאחר להצטרף ולהירדם גם בעצמו. החלק הכי קשה שבלא לזוז, הוא לא להזיז את העיניים, הן כול הזמן מתרוצצת להן, מחפשות במה להביט. פתאום אני מרגיש דחף חזק להתהפך על צדי השני, לא! אסור לי! אסור לי לזוז! אני נושם נשימה עמוקה ופולט את האוויר שבראותי לאט-לאט… תירגע… תירדם… מהר מאוד אני מתחיל להרגיש תחושה של עקצוץ בכול חלקי גופי, כמו אלפי מחטים עדינות שדוקרות את גופי בו זמנית, אותה תחושה שמרגישים כשמשאירים את אחת הידיים או הרגליים בחוסר תנועה למשך זמן. התחושה מתפשטת בכול גופי, החל מהידיים והרגליים ומשם אל שאר הגוף, כמו גלים של מחטים, שבדקירותיהם מלטפים את כול גופי בחום משכר ומשתק. מוחי עדיין ער לגמרי, אני יכול לחשוב בצלילות, אך את שאר חלקי גופי, אני כבר בקושי יכול להרגיש, כאילו שהם משותקים או לא שם, גם השמיעה שלי נחלשת ואיתה הראיה, אני כבר לא רואה שחור, אני פשוט לא רואה. אני מתחיל להרגיש שאני שוקע, למטה למטה… הגוף שלי מתחיל לאבד ממשקלו. בעיניי מופיעות דוגמאות של צבעים וצורות בוהקים ומהבהבים, זה כמו להביט בקלידוסקופ. אני שומע את פעימות ליבי מתגברות, בום-בום-בום! יותר מהר ויותר מהר. פתאום אני מרגיש פחד בלתי מוסבר, כאילו אני כלוא בתוך חושך אינסופי, "מה אם אקום ולא אוכל יותר לראות?" אני חושב לעצמי בפניקה, אני מרגיש דחף כמעט בלתי נשלט לקום, "אני חייב לקום!" לא! אסור לי, זה כמעט נגמר, כבר כמעט נרדמתי לגמרי. אני מנסה להרגיע את עצמי ולנשום שוב נשימה עמוקה, רק מוודא שלא תהיה עמוקה מדי ותגרום לי להתעורר. אאח… אני כמעט שם. המראות הקלידוסקופיים שבראשי, מתחילים להסתדר להם, עכשיו כבר לא משולשים צבעוניים ופסים בוהקים ומסתחררים, אלא אנשים וחפצים מרחפים בחלל מוחי, על רקע של מוזיקת צ'ילאאוט חסר מילים. כמעט חלום… אני מנסה להירגע בפעם האחרונה ולרכז את מחשבותיי, "ים! ים! אני רוצה ים!" אני רואה שמש ואנשים על החוף, מוזיקת הצ'ילאאוט נחלשת לאיטה. הצלחתי, שקעתי בחלום. השמש עולה מעל לחוף הים בחלומי ואני נשכב בשקט על החול הרך, צופה באוושות המים השקטות…