כפילים – פרק 2 חלק ב'
*נק' המבט של נינה*
מעולם לא ברחתי מבית הספר קודם לכן. בטח שלא עם בחור שאני לא מכירה בכלל. אפילו לא הפסדתי ימי לימודים, רק אם הייתי חולה, מה שקרה לעתים נדירות.
הבטתי סביבי. השמיים נצבעו בכחלחל וענן אחד לא נראה באופק. הרחוב היה שומם, ורק ציוצי ציפורים נשמעו במרחק.
לא ידעתי מה אני עושה, אבל הרגשתי דיי בטוחה בקרבתו של מאט. ידעתי שאנחנו לא עושים משהו יותר מידיי לא שגרתי, הרבה נערים בגילי בורחים מבית הספר עם חבריהם, אבל למרות זאת הייתי להוטה לדעת מה יהיה הצעד הבא שלנו.
לאחר כמה דקות של שתיקה, מאט הרים את ידו לפרידה ואמר "טוב, להתראות נינה" בעוד שהתרחק.
כל הלהט והאנדרנלין שהצטבר בי, הפך לפליאה. זהו? הוא פשוט הולך?
הוא גרם לי להסתבך עד מעל הראש ועכשיו הוא פשוט..בורח ?
לא עלה בדעתי דבר שיכולתי לעשות, לכן רק עמדתי שם וצפיתי בו עוזב. כל תקווה נטשה אותי כשהוא הסתובב אליי בחינניות ואמר "היי נינה, הסווצ'רט שלי".
זרקתי את הסוודר לכיוונו והוא תפס אותו במיומנות, בניגוד אליי, ותלה אותו על הכתף, כאילו שאחרי שלבשתי אותו הפך לרדיואקטיבי ואסור ללבישה. בכל מקרה לא הבנתי למה הוא מסתובב עם סוודר בחום שכזה.
אחרי שהוא כמעט נעלם משדה ראייתי, החלטתי שאינני מסוגלת לוותר. הייתי חייבת ללכת בעקבותיו. הייתי חייבת לדעת מה הוא יעשה הלאה. זה היה הדבר השני הלא צפוי ואמיץ שעשיתי היום, בעידודו של מאט, במודע או לא במודע.
פסעתי בעקבותיו חרישית, שומרת על מרחק מסוים על מנת לא להיראות. הניגוד בין צעדיי השקטים והמהססים לבין צעדיו הבטוחים והנינוחים בלט עכשיו יותר מתמיד.
כשהיה בטוח שהוא מרוחק מספיק משטח בית הספר, או ממני, הוא נעצר ליד בניין ואני הסתתרתי מאחורי עץ אלון רחב שננטע ממול.
הוא שלף טלפון נייד מכיסו ולפניי שחייג מספר כל שהוא, הוא הסתכל סביבו, בדק אם מישהו נמצא שם. לאחר מכן, נשען על הקיר של הבניין , חייג מספר והצמיד את הנייד לאוזנו.
"מה אני רוצה?" הוא שאל בפליאה את האדם מהקו השני.
"אני יודע שאת פה היילי! אני מרגיש אותך. את עקבת אחריי נכון?" לא ידעתי על מה הוא מדבר או עם מי הוא מדבר, אבל בדבר אחד הייתי בטוחה, לא כל כך קשה לעקוב אחריו.
בזמן שרק הקשיב, ולא דיבר, ניצלתי את ההזדמנות על מנת לבחון את תווי פניו. היה לו סנטר מחודד ומבנה פנים כמעט סימטרי, ועיניו החומות התכווצו בריכוז.
מהקו השני, אולי נשמע כאילו הקשיב לדבריי הבחורה בסבלנות אבל, הבעת פניו שידרה אחרת. הוא נראה כאילו עומד להתפוצץ מכעס. לפתע, תקף אותי פחד שמא יראה אותי. אולי הוא יתעצבן ויפגע בי?
סילקתי את המחשבה מראשי מיד, מפני שמאט לא נראה אחד שיפגע בבחורה. או בי.
התמקמתי בנוחות מאחורי העץ, ווידאתי שאני מוסתרת היטב. בטעות דרכתי על זרד והוא התנפץ. מאט שלח את מבטו היישר לכיווני אבל הסיר אותו שנייה לאחר מכן. נשמתי לרווחה.
"את לקחת את התיקיות נכון? את יודעת שאת לא יכולה למשוך תשומת לב! אסור שיגלו אותנו,"
ככל שהשיחה התפתחה, כך היא דמתה יותר ויותר למעשיית בוני וקלייד. תהיתי ממה הוא מסתתר, או ממי.
הוא העביר את ידו בשערו, והניגודיות בין צבע עורו הבהיר לבין צבע שערו הכהה הדגישה עד כמה חיוור הוא.
הוא נשם עמוקות לפני שביטא את המשפט הבא, וכשלבסוף החל לדבר, קולו נשמע מתכתי ומאיים
" את הרי יודעת שאני מרגיש אותך. אני אמצא אותך בדרך כזו או אחרת"
רוח שרבית נשפה על עורפי, וצמרמורת עברה בי. הרגשתי כאילו אני כלואה בסרט אימה.
אם קודם לכן חשבתי שכדאי לי להניח לנושא ולא להתערב בעניינים שעלולים לסבך אותי, עכשיו הייתי בטוחה שאני חייבת להתערב. אני חייבת לברר מה הסיפור של הבחור הזה. מיהי הבחורה המסתורית איתה מדבר? האם עזר לי לברוח מבית הספר כי הופללתי באשמתו, או שאולי היו לו סיבות אחרות?
מי אתה מאט ראיין? נשבעתי לברר.
תגובות (4)
מהממם מהמממם מהמממם!!!
תמשיכי מהררר בבקשה :)
אהבתי =]
המשך, ומהר!
אני במתח.
וואווו…תמשיכי מהר בבקשה…
מדהים! אמנם רק כעת סיימתי לקרוא את הפרקים אך זה מרתק!
מחכה בשקיקה להמשך הסיפור..
נ.ב- כתיבתך רהוטה והשימוש במילים גבוהות הופכות את הסיפור לבעל תוכן מעניין ומשמעותי יותר!