שדה קרב – פרק 25

לכל גרירת רגל מתלווים כאבים חדים בחזי והלמות בראשי שמרגישים כמו סוסים הרומסים את האדמה היבשה בחוסר רחמים מוחלט, משאירים אחריהם רק ענן אבק.
בעוד יד אחת שלי נחלצת לחתך, היד השנייה מחזיקה בתאים העשויים מתכת קרה. נעלי נתקלות האחת בשנייה ואני כמעט נופל, אך מיצב את עצמי מהר.
חייב למצוא את זואי.
דם חם וסמיך מטפטף לידי, ממלא אותה בריח ברזלי ודביק.
עוד כתמים שחורים מונעים ממני לראות לאן אני הולך וכשכאב מהדהד בראשי אני נוחת על הרצפה, בתוך הדם שנקווה על רצפת המסדרון החשוך.
לבי דופק בחוזקה. שארית כוחותיי נשאבו ממני ובכל פעם שאני נושם חזי מוחה בתגובה.
"טיילר!" צורחת זואי. צרחתה הולמת בראשי, מצליפה בו מכל עבר. היא מזנקת אלי, יושבת על ברכיה ומניחה את ידה העדינה על חזי, נוגעת לא נוגעת. "מי עשה לך את זה?"
עיניה פראיות. לפי אך שחזהּ עולה ויורד אני יודע שליבה משתולל.
"זואי…" אני נאנק, "זה לא… ח-חשוב."
זגוגית דמעות מכסה את עיניה הירוקות. כואב לי יותר לראות אותה בוכה ככה, נשברת. "מה לעשות, טיילר? בבקשה תגיד לי מה לעשות."
אני לא חושב פעמיים כשאני אומר, "תיקחי אותי לביי פארקוויי."

זואי עושה כבקשתי. אני גורר את רגלי כשכמעט כל כובד משקלי מונח על כתפה של זואי כשהיא מובילה אותי למכונית בקושי רב. כל פעם כשרגלי מאבדת שיווי משקל אני נוחת על זואי שנאנקת.
זואי פותחת את הדלת של הנוסע ומניחה בעדינות את גופי הרפוי. כאבים בלתי נסבלים מתלווים לכל תזוזה הכי קטנה שלי. אני לא רוצה לומר זאת לזואי, אך אם לא אגיע בקרוב לביי פארקוויי בסופו של דבר אמות מאיבוד יתר של דם.
הדם מחלחל לחולצתי הספוגה בדם קרוש ומכנסי נדבקים לעורי.
זואי סוגרת את הדלת ורצה סביב האוטו, נכנסת למושב וחוגרת חגורה. מעניין איך זה שיש לידה אדם גוסס ובטיחות זה מה שמעניין אותה.
"טיילר," קולה נשמע במעורפל ואני לא בטוח אם הזיתי את זה. "טיילר!"
לא, אני לא הוזה.
אני מסתכל עליה, מנסה להשאיר את העיניים פקוחות.
"אין לי רישיון," היא אומרת ונושכת את שפתיה. "נכשלתי בטסט החמישי שלי."
"סעי כבר," אני לוחש. היא מהנהנת, ידיה נחות על ההגה. כשהפרארי מתעורר לחיים אני כבר לא בטוח מה יותר גרוע; החתך בבטן שלי או הנהיגה של זואי שנקטעת כל כמה דקות.
בכביש המהיר זואי נוסעת כמעט סביר, אך כשיש קפיצות באמצע הכביש היא לא מאטה וכל גופי כואב כשהאוטו נוחת בחזרה על הכביש אחרי הקפיצה האימתנית.
אחרי ייסורים רבים זואי מחנה את האוטו בצד בצורה עקומה ממש.
"אין כאן שום בית חולים!" היא צועקת ואני מתכווץ.
אני פותח את הדלת ונוחת על האספלט. כתמים שחורים מכסים את ראייתי. אני מרגיש את רגליה של זואי רוקעות על האספלט ואת נשימותיה על פני.
"בניין … 2 קומה 1 בית 1," אני אומר בקושי ומאבד את ההכרה.

מישהו מניח אותי על מקום רך.
"איך אמרת שקוראים לך?" קול מוכר שמעורר בי חלחלה נשמע במעורפל בראשי.
"זואי," היא משיבה.
"טיילר," הוא לוחש באוזני ומצקצק בלשונו כאילו גוער על ילד קטן שעשה מעשה חמור. הבל פיו החם מדגדג באוזני. "אתה אוהב צרות, אה?"
"תטפל בו כבר!" צורחת זואי. צרחתה גורמת לראשי להלום בחוזקה. "לעזאזל!"
אני שומע אותה בוכה, קול גרירת כיסא וצעדים.
אני פוקח את עיניי, מתייסר מאלומת האור שצורבת את עיני. הוא רוכן מעלי ושוב אני רואה אותו; את שערו השחור פרוע תמידית, את עיניו הכהות שנראות תמיד אפלות ומסתוריות ואת הצלקת היבשה שמפלחת את גבתו ומשווה לו מראה קשוח. עד עכשיו הייתי בטוח שלא התגעגעתי אליו, שהשארתי אותו מאחורי כשהשתחררתי מהכלא, אך עכשיו, כשעיניו מצומצמות ומביטות בי בשעשוע כאילו אני מחזה מבדר במבט כל כך מוכר עד כאב, הגעגוע מציף כל איבר בגופי.
"מאק," אני לוחש, מנסה לחייך, אך גופי דואב מהתנועה הקטנה הזאת.
"עושה חיים בלעדי, אה?" הוא שואל בגיחוך.
אני מגלגל את עיני לירכתי החדר, שם זואי עומדת. כוססת ציפורניים ומביטה בנו במבט חמור סבר. אני רואה כיצד היא עומדת להתפוצץ, כאילו היא בלון מלא בסערת רגשות שלא נותנים לה מנוחה.
"אוקיי, אחי, זה יכאב," הוא ממלמל תוך כדי שהוא מתעסק במשהו שמחוץ לשדה ראייתי.
"כמו תמיד," אני משיב והוא מגחך. אך בשלב זה אני כבר מתחיל להקיא דם ולהיחנק ממנו. זואי צורחת, מניחה ידיים על פניה וצונחת על הרצפה. מאק, שמתעשת ישר, מסיט את מבטי הצידה כדי שאוכל להקיא. דם מדולל בנוזלים, דם שממלא את פי בטעם מתכתי.
מאק מחבר למפרקי עירוי במין עקיצה קטנה.
תוך שניות ספורות אני נכנס למין ערפול חושיים ואני מניח שהוא הכניס חומר הרדמה לעירוי.
"זואי… מפוח הנשמה… מפסיק לנשום!" אני שומע את מאק במעומעם, אך מספיק מפוקס כדי לשמוע שהוא צעק זאת. אני רוצה להטיח בו את אגרופי, להגיד לו להתנצל בפניה של זואי ולדבר אליה יפה, אך החולשה גוברת על גופי.
"תפסיק להילחם, טיילר," לוחשת זואי לפני שההרדמה משתלטת על כל איבר בגופי ואני נכנע.

אני מת? כי אני לא מרגיש את גופי.
משהו נחלץ לפי, כמו ואקום, ומחדיר לקני נשימתי אוויר צונן.
אני פוקח את עיניי. הדבר הראשון שעיני קולטות זה תקרה לבנה עם פלונטרים של אבק וקורי עכביש משתלשלים ממנה.
לא… אני לא מת, זה לא גן-עדן, אלא אם כן… אני בגיהינום?
מאק מופיע מעלי ונאנח בהקלה. הוא מחייך את אחד מהחיוכים האלה שגורמים גם לי לחייך. עכשיו אני יודע בוודאות שהתגעגעתי אליו. הוא היה בכלא כמו אחי. הוא סיפר לי על כל מסע חייו ונתן לי הרגשה שיש לי מישהו לסמוך עליו, ולאחר זמן קצר הצלחתי לפרוק בפניו את אשר על לבי, מה שהעיק עלי הרבה זמן.
אז, בתקופה החשוכה הזאת, היה נחמד וכמעט מנחם לראות שיש מישהו שבאמת מקשיב לסיפור שלך ולא רק מהנהן במקומות הנכונים ומוסיף מילות צער ותנחומים כמו 'מצטער' או 'אוי'.
מאק הכיר לי את חבריו הוותיקים והורה לי אל איזה שוטר או פושע לא להתקרב.
זואי, אני רוצה לומר, אך המפוח הנשמה מכסה את פי.
מאק מוריד מעלי את מכשיר ההנשמה.
"זואי," אני לוחש, גרוני כואב כתוצאה מתופעת לוואי של ההרדמה.
"ישנה," מאק אומר, מביט אחורה, אולי לעברה, "היא ממש דאגה לך, היא הייתה בטוחה שאני רוצה להרוג אותך."
מאק נכנס לכלא על רצח כאות נקמה, כך שזה מקל על הזדהות בנינו. מאק רצח אנס מבוקש שעשה מעשים מגונים בעל כרוחה של אחותו הצעירה ולאחר מכן רצח אותה. מאק לא התייאש וחיפש אחריו, לבסוף הוא מצא אותו והרג אותו בצורה מענה ומייסרת. מאק עשה מה שהשוטרים לא היו מוכנים לפתוח, לכן אני מעריץ אותו כל כך והוא אותי.
"מאק?" אני שואל והוא מביט בי במבט רציני. "הרגליים שלי נמצאות שם?"
הוא צוחק ומהנהן.
"כמה זמן אני ככה?" אני בולע את רוקי שמרגיש כמו אלפי סכינים קטנות ודוקרות.
"לא הרבה," הוא קם ממקומו, "טיפלנו בך כל הלילה וכשמצבך השתפר הסכמנו לעצמנו לנמנם, רק שהיא נכנסה חזק לשינה."
אני נושם עמוקות.
"רוצה לאכול משהו?" הוא שואל. הקשר ביני לבין מאק התפוצץ כאשר נודע למאק שאביו מת כתוצאה משברון לב על אובדן אחותו, מאק הסתגר בתא מעצרו, נמנע מלדבר ובקושי אכל את האוכל שהגישו לו. הרגשתי שאיבדתי אח, עוד אח.
אני מניד בראשי, מתחיל להרגיש נמלים הולכות בתוך רגלי, כאילו אם מתקרבים מספיק קרוב אפשר לשמוע אותן מזמזמות.
אחרי חצי שעה, בה מאק שתה את המרק שלו ביתר רעש וניסה כל הזמן להאכיל אותי בכוח אני מתחיל לחוש שוב באיברי.
לאחר ניסיונות נואשים והסתייגות מצדו של מאק הצלחתי להתיישב וגם לקום, אף שזה עורר כאבים חדים בצדי גופי.
דירתו של מאק דחוסה וצפופה; שירותים ומקלחת מטונפים למראה, סלון ומטבח בחדר צפוף אחד וחדרו של מאק שמכיל רק מיטת יחיד ושידה רעועה.
אני ומאק יושבים בשולחן העץ של המטבח, שולחן של שני אנשים. מבטי כל הזמן נודד אל זואי שישנה על ספת עור דביקה של הסלון עם הטלוויזיה שבטח לא עולה בשוק יותר מעשרים דולר בגלל קליטת הערוצים הגרועה שלה.
"קח אותה לחדר," אני אומר למאק שעסוק בפתיחת קופסת שימורים של שעועית.
מאק – שלא חדל מלנסות לפתוח את קופסת השימורים העיקשת – מביט בי ואז בזואי. לבסוף, הוא מצליח לפתוח את הקופסה. הוא מריח את תוכנה, מעקם את אפו וקם לזרוק אותה תוך כדי שהוא מחקה תנועת קיא מוגזמת.
הוא ניגש אל זואי המכווצת. רצון עז להכות אותו דוחק בי. למה הוא לא כיסה אותה לעזאזל?
מאק מרים את זואי בין זרועותיו השריריות. תחושה מעיקה רובצת בבטני. חבל שאני לא יכול להרים אותה במקומו.
"בלי ידיים, מאק," אני אומר. מאק, שנעצר בדיוק לפני שהספיק להיכנס לחדר, מביט בי במבט נוקב.
"אז איך בדיוק אני ארים אותה?" הוא שואל, כמעט צועק. "בשיניים?"
הוא לא מחכה לתשובה כשהוא נכנס לחדרו. קול חריקת מיטתו נשמעת. צעדים. ואז מאק חוזר לחטט בארונות מטבחו הדל תוך כדי שהוא ממלמל משהו בעצבנות. כבר הספקתי לשכוח עד כמה חמום מוח הוא.
"אז מה קרה?" שואל מאק שלא מביט בי כשהוא נשען על דלפק המטבח החורק. אני מביט בו במבט לא מבין וכשהוא קולט שאני לא עונה הוא מישיר אלי את מבטו. "איך זה-" הוא מצביע על בטני "-קרה?"
"לא זוכר," אני משקר ישר, אך מאק כבר הספיק להכיר אותי מספיק כדי לדעת מתי אני משקר לו, בדיוק כמו שסבסטיאן ידע.
"זה גייב?" מאק שואל, מטיח את אגרופו על הדלפק שנראה כמעט עומד להישבר.
אני מניד בראשי. "זאת זואי."
הוא פוער את עיניו. "מה?"
אני מביט אל חדרו של מאק, ואז קם באנקה ונעמד לידו. "קיבלתי עבודה, לשמור עליה."
"עליה?" הוא שואל כלא מאמין ומצביע בהיסח דעת על דלת חדרו. אני מהנהן. "היא בת של נשיא או משהו?"
אני צוחק. "לא, אבל הרבה אנשים רוצים לפגוע באבא שלה דרכה."
"עובדה," הוא אומר ומצביע על בטני החבושה.
לבסוף אני ומאק הולכים לצפות בטלוויזיה שלא עובדת מי יודע מה. המסך כולו מרצד ושומעים בקושי את השדרן.
"טיילר," נשמע קול מאחורינו. אני ומאק מסתובבים כאחד, רואים את זואי עומדת שם עם דמעות בעיניה. "מי עשה לך את זה?"
"זה כלום," אני משיב.
"לא, זה לא כלום!" היא צועקת. "איך זה שכל הדברים הרעים דווקא קורים לך?"
אני צוחק. "זה גם מה שאני שואל."
אך היא לא צוחקת. היא רצינית. אחרי שהייתי במרחק של נגיעה מהערש-דווי, לשמוע את זואי גוערת בי זה לא נמצא בסדר העדיפויות שלי היום, או מחר, או בחיים.
"אתה הסתבכת במשהו?" זואי שואלת. "מה אני לא יודעת עלייך?"
אני נאנח. "בואי אני אקח אותך הבי–"
"לא," היא משפילה את מבטה, "אני אקח את עצמי."
עכשיו אני שם לב שהיא לבושה במכנסיים שגדולים עליה בכמה מידות וחולצת טריקו של מאק. היא יוצאת מהבית בטריקת דלת.
"אני אקח אותה," לוחש מאק וקם ממקומו. לפני שהוא עומד לצאת הוא מביט בי. "מפתחות?"
אני תוחב את ידי לכיס מכנסי וזורק לעברו את מפתחות הפרארי.