הבלתי רצוי – הקדמה

היא הרימה מבטה בחיוך זעיר, מפלסת דרכה בין ההמונים בחיפוש נואש אחר דבר מה מוכר, מבחינה במבט סובביה המתמקד בגופה ומחייכת חיוך מאולץ, נושמת עמוקות וממשיכה בדרכה חסרת המוצע.
"את בטוחה שזה מה שאת רוצה לעשות?" שאל סובבה, קולו מוכר וטונו רגוע, מבטו מלטף גופה ומערפל חושיה בערמומיות מוכרת, ערמומיות נסבלת, חסרת מעצורים.
היא הסבה מבטה, מחפשת אחר בעל התגובה הפתאומית, אך נוחלת כישלון כוזב, נאנחת עמוקות וממשיכה בפילוס דרכה בין ההמון המופתע, מבחינה במעון חפצה ניצב כנגדה, מחייכת בקלילות, ממשיכה בפילוס דרכה, מגבירה קצבה.
היא סקרה את הדלת הניצבת כלפניה, דלת עץ בהירה וישנה, מתקלפת, מסוידת למחצה ולגופה ידית זהב עגלגלה, צבעה מתקלף כמו כן. היא סקרה את חלון הראווה, סוקרת המילים הפשוטות הנכתבות בפונט גדול ומרשים, צבעיו כהים ובולטים במיוחד. היא נשמה עמוקות, מושיטה כף ידה הזעירה אל עבר ידית הזהב העגלגלה, מסובבת בעדינות וחרישיות בלתי מורגשת, משפילה מבטה ועושה דרכה אל פנים החנות, אל מרכזה.
"מה את רוצה, ילדונת?" שאלה המוכרת ברוך, קולה רועד כקול כל אישה מבוגרת, וחיוך זעיר מבצבץ מבין קמטיה, גבותיה הבהירות עלו בשאלה ועיניה החומות התמקדו בצעדיה. היא נשמה עמוקות, וישרה מבטה בביטחון, מבטה נפער לרווחה.
היא הפשילה שרוול חולצתה מעלה, חושפת הנורא מכל, הבלתי רצוי או מוערך. היא נאנחה עמוקות, וקרבה אל עבר המוכרת, משפילה מבטה אל עבר הבלתי רצוי, נאנחת עמוקות.
"או אני מבינה.." מלמלה המוכרת חרישית ואחזה בזרועה באצבעותיה הדקיקות, מעבירן לאורכה ולרוחבה של זרועה כרוקחת כישוף, כזוממת מזימה לא מוכרת, מערפלת. היא משכה זרועה בעדינות, מושכת שרוולה מטה ומשיבהו למצבו הקודם, מחייכת חיוך מאולץ ונשענת על גבי הדלפק באי נוחות. המוכרת המקומטת התקדמה בצעדיה אל עבר אחורי הדלפק, מיישרת מבטה אל עבר עיניה, מבטה זעום ועיניה מרצדות בלהבתן.
"זה נדיר לקבל יצורים שכמוך פה.." קבעה בעוקצנות, מתקדמת אל עבר הספרייה המאובקת הנטמנת בקירה של החנות, מחייכת חיוך מאולץ כמו כן ומושכת מספר כרכים עבים ומאובקים ממדפה התחתון, מטפסת על גבי שרפרף זעיר ומניחן על גבי הדלפק.
"אז איזה טיפול את רוצה לקבל?" שאלה והרימה מבטה אל עברה, היא נאנחה קלות, לא היה ביכולתה לדעת דבר מה כמו זה, היא ידעה כי לא רצוי להסתובב בביתה עם דבר כזה או אחר, הלוא ביתה ועירה איננה שייכת לאותה התקבצות זעירה, ועל כך יכולה לגרום גזר דין מוות.
"אני רוצה.. להפוך לאחת כמו כולם.. זה אפשרי?" שאלה באנחה, אצבעותיה החיוורות תופפות על גבי הדלפק בעצבנות, לחץ לא מוסבר, מבטה סוקר סביבתה בזריזות, כמחפש עיסוק מה אשר יסיט דעתה ממילותיה, מהחלטותיה.
"לא. זה לא אפשרי. מה שכן…" החלה מסבירה בעניין, מחייכת חיוך זעיר ובלתי רצוי, חיוך ערמומי, זדוני, חסר כל טקט. היא הופתעה, אך לא זזה ממקומה אף ולא לרגע.