מציאות מדומה 1D עונה 2 – פרק 37

~~~נקודת המבט של הארי~~~

יצאתי בריצה מטורפת מהאוטובוס וחיפשתי את אלה בכל מקום. צעקתי בשם שלה אבל היא לא ענתה, כמובן שהיא לא ענתה… היא אפילו לא רוצה שאני אבוא אחריה. אני מכיר את אלה, היא לא עושה דברים כאלה בשביל תשומת לב, להפך… היא רק רוצה שיעזבו אותה. אבל אני יודע שאני לא יכול, אני לא נותן לעצמי לעזוב אותה. הלכתי לתוך מן פארק יפה, לא כל כך הצלחתי לראות אותו כי היה לילה ורק פנסי הרחוב העירו. הלכתי במן שביל שממסוגר עם עצים שמסודרים בשורות ומצד שמאל שלו יש אגם יפה עם גשר וספסלים. הלכתי שם בשקט עד ששמעתי רעש של בכי שקט מתחזק לאט לאט ככל שהתקרבתי. התחלתי לרוץ עד שראיתי מולי ספספל שפונה עם הגב אלי, ועם הפנים אל האגם ועל הספסל הייתה דמות, ומיד זיהיתי את אלה. "אלה!" אמרתי כששמחתי למצוא אותה… מקום כזה לא ממש בטוח כדי להיות בו לבד… ופחדתי שכבר קרה לה משהו. היא לא הסתובבה להסתכל עלי, המרפקים שלה נשענו על על הרגליים שלה כשהראש שלה היה בתוך היידים שלה, לכיוון מטה. והיא בכתה. "פשוט תלך מכאן הארי… אני צריכה להיות לבד" היא אמרה לי עם הראש עדיין בתוך הידיים. לא הקשבתי לה והתקרבתי קרוב יותר לכיוונה. עברתי את הספספל ונעמדתי מולה לכמה שניות. "ביקשתי ממך שתלך". היא אמרה שוב עדיין לא מרימה את הראש כשהסתכלתי למטה אליה. התיישבתי על הברכיים מולה, תמיד לרגליים שלה כדי שאני אוכל להיות בגובה העיניים שלה, אפילו קצת נמוך יותר, כשהיידים שלי היו מונחות על הרגליים שלה. "זה לא יפתור שום דבר אלה. קדימה, תסתכלי עלי". לקחתי לה את היידים, מנסה להזיז אותם מהפנים שלה כדי שהיא תוכל להסתכל עלי. היא בהתחלה התנגדה קצת אבל אחר כך היא הרימה את הראש והסתכלה עלי. ניגבתי לה את הדמעות והוזזתי לה את השיער מהפנים. יכולתי לראות שהעיניים שלה מלאות בחרטה אבל לא רציתי שהיא תתחרט, אני לא רוצה שהיא תתחרט על שום דבר שהיה ביננו, אפילו לא הדברים הקטנים.

"שום דבר לא יפתור את זה הארי! אתה לא מבין… אתה פשוט לא מצליח להבין הארי. אתה לא–" עצרתי אותה באמצע. "ראיתי את הסרטון, אני מבין… אני מבין הכל.". "זה לא רק זה… כל הזמן, שום דבר לא מסתדר יותר… שום דבר אף פעם לא הסתדר". היא אמרה והחזקתי לה את היד. אני מתחיל להבין לאן היא חותרת ואני חייב לגרום לה לשנות דעה… זה פשוט לא הולך לקרות.
"אלה… אני מבין מה קרה עם הבנות מקודם… אני יודע, הן מגעילות. אבל זה לא כולן ככה… את זוכרת את הבנות שרצו לראות אותנו בחזרות לפני יומיים, במופע בברלין? את זוכרת כמה הן אהבו אותך? אז נכון, יש ככה ויש ככה… אני יודע שזה קשה אבל את צריכה פשוט להתעלם. ואת לא לבד. אני אעזור לך אני מבטיח." ניסיתי להרגיע אותה אבל היא פשוט נאנחה.
"הארי…. אני… אני לא יכולה, אני לא יכולה לעשות את זה יותר" התחלתי להילחץ בעצמי. "לא, לא לא אלה. אל תגידי את זה" התחלתי להילחץ, היא עומדת להיפרד ממני. העיניים של עצמי התחילו להתמלות בדמעות שלא יכולתי להחזיק. "אני מצטערת הארי–" קטעתי אותה באמצע, אני לא יכול לתת לה להגיד את זה. "את יכולה! אנחנו יכולים… אנחנו יכולים לעשות את אלה. ביחד. אל תעשי את זה. את לא יכולה". הדמעות שלי יצאו החוצה כשהסתכלתי קרוב אליה והעיניים שלנו פשוט לכדו אחת את השנייה. "למה אתה לא יודע לוותר? למה אתה לא יכול פשוט להכנע ולהבין שזה לא הולך… אתה לא רואה שאני רק מסבכת אותך? הארי תאמין לי… אתה לא רוצה את זה. אתה לא רוצה אותי בסביבתך. זה יכניס לך רק צרות. אתה חייב להאמין לי. אני מצטערת. אבל אנחנו צריכים לסיים את זה." -היא- הייתה הפעם מי שניסתה להרגיע -אותי-. וזה לא מצא חן בעיניי. היא לא יכולה להיפרד ממני! אני עוד לא מוכן לזה! אני לא חושב שאי פעם אני אהיה מוכן!

"תפסיקי את זה! את לא מבינה שאני רוצה אותך?? אני יודע שאת צרה אוקיי? אני יודע שיש לך בעיות בחיים. למי אין? אבל יש דבר אחת שאת באמת לא מבינה…. אני רוצה את הצרות האלה בחיים שלי. אני רוצה שזה יהיה הצרות -שלנו-. את צודקת, אני לא מוותר, ואני לא נכנע. כי אני לא יכול לוותר על החלומות שלי. ותאמיני או לא אבל אני חולם עלייך כל לילה" אמרתי וגרמתי לה לצחוק צחוק קל. בינגווווו! חייכתי חיוך קטן גם כשסוף סוף ראיתי את שלה. "עכשיו תגידי שאת מצטערת ושלעולם לא תגידי את מה שאמרת שוב" חייכתי אליה כשהדמעות שלי התייבשו ולא הגיעו חדשות. היא צחקה והסתכלה למטה אלי. "אני לא הולכת להגיד שאני מצטערת" היא צחקה כשדחפה את הפנים שלי אחורה וצחקתי יחד איתה. לפני שתי דקות הלב שלי דפק כאילו הוא במרתון, ובשנייה אחת כשראיתי את החיוך שלה הוא נרגע… זה מדהים כמה שהיא משפיעה עלי. "אני שונאת אותך" היא אמרה עם חיוך כשהתקרבתי אליה עם הראש והמצחים שלנו נגעו אחד בשני. "אני שונא אותך גם" לחשתי לה עם חיוך כשהסתכלתי בתוך העיניים שלה. הרגשתי את היידים שלה מחזיקות לי בעדינות בלחיים כשהיידים שלי הגיעו כמה שהן יכלו למסביב לגב שלה. נשענתי קדימה אליה ונתתי לה נשיקה. כל כך פחדתי שאחרי הערב הזה אני לא אזכה לנשק אותה משהו כמו… לעולם. וזאת הייתה הנשיקה הכי מרגיעה וטובה שיש. בנוסף לשפתיים המדהימות שלה, גם החיוך שלה כל הזמן עלה בנשיקה, וזה פשוט גרם לי להיות מאושר… הרגשתי את היידים שלה על עצמות הלחיים שלי מקרבות אותי קרוב יותר אליה וזה גרם לי לחייך לדעת שהיא נהנתה מהנשיקה בדיוק כמוני. אני באמת לא מצליח להאמין שהיא חושבת שאני לא רוצה אותה בתוך החיים שלי. כמה עוד אני צריך לצעוק לה שאני אוהב אותה כדי שהיא תבין?! אבל לא משנה מה אני מוכן לעשות הכל כדי להשאיר אותה אצלי.