מאחורי הקלעים של גאליס- פרק 1.

פרק 1- התחלה חדשה.
נקודת מבט תובל:
"ו..קאט!" צעק הבמאי והתנתקתי מהנשיקה שלי ושל אליאנה. חייכתי אליה ושמתי את ידי על כתפה "בואי.." חייכתי ונישקתי אותה על הלחי היא צחקה. "יש לנו עוד סצנות?" היא שאלה את מיכל, היא האחראית על הלוחות זמנים של כולנו. "לא.. אתם יכולים ללכת.." מלמלה אלינו מיכל חייכתי לאליאנה והלכנו לכיוון חדרי ההלבשה. היא הורידה את החולצה של גאליס וקיפלה אותה היא נשארה עם גופייה ומכנס קצר. "יפה שלי.." מלמלתי ונישקתי אותה "אנחנו חייבים לעוף תובי… אמור ורומי אצל אמא שלי" אמרה לי והנהנתי "כאן עוד עשר דקות" אמרתי לה והיא חייכה ונכנסה לחדר ההלבשה של הבנות, אני נכנסתי לחדר של הבנים.
"אני אוהב אותך.. שירן.. מתי תביני.." שמעתי את הקול של עומרי, זה שמשחק את ברק. נכנסתי לחדר וראיתי שהוא לבד שהוא קלט שאני בחדר הוא השתתק. "היי.. תובל.." הוא מלמל אליי "היי.. עומרי.." אמרתי לו "מתי תגיד לה שאתה אוהב אותה?" שאלתי אותו "יש לה חבר" הוא אמר לי "הם נפרדו" אמרתי "איך אתה.." "היא סיפרה לאלי.." אמרתי לו "איך אתה ואליאנה מסתדרים? לא קשה לכם?" שאל אותי "קשה מאוד.. המשפחה עוזרת. ואם כבר מדברים אני חייב ללכת. ביי עומרי.. אם אתה צריך לדבר אני כאן" מלמלתי ויצאתי. הוא מנשק את אליאנה בעונה הזו. לפעמים מישהו מנשק אותה, לפעמים מישהי מנשקת אותי. משום מה זה נראה כאילו אותה מנשקים יותר.
"היי המפקדת!" אמרנו אני ודניאל ביחד למאיה, זו שמשחקת את עדי, היא המפקדת שלנו בצבא "משוחררים!" היא צחקה "תובל.. אלי לא מחכה לך? ראיתי אותה מדברת בטלפון עם מישהו.." "שיט…" מלמלתי והתחלתי לרוץ.
——————
"הנה אתה!" אמרה והסתכלה עליי במבט כועס "סליחה מאמי.." מלמלתי "אמרתי לך שאנחנו חייבים ללכת. אמא שלי חייבת ללכת. היא משאירה אותן עם אחותי.." אמרה לי "זה בסדר.." מלמלתי "הם ישחקו עם בני הדודים שלהם בינתיים" אמרתי לה "בפעם הבאה תימור שומרת עליהם!" היא הציבה לי עובדה. "טוב נסיכה" חייכתי אליה. "סע כבר" היא צחקה. "נוסע נוסע.." מלמלתי והתנעתי את האוטו.
—————
נ.מ. אליאנה:
"סליחה סליחה סליחה סליחה!!" אמרתי שנכנסנו לבית של ההורים שלי. שם אני גרה "תודה לאל שבאתם.. חשבתי שאני מתה כאן. לשמור על ארבעה זה קצת יותר מדי.." מלמלה אחותי. היא הייתה מותשת. " אני מצטערת" מלמלתי וחיבקתי אותה "אמא!!" "אבא!!" צעקו יחד אמור ורומי. הבנות שלנו. הן בנות שנתיים. אני ותובל נפגשנו לפני שלוש שנים בערך, אולי קצת יותר. במסיבה של הצוות של החולמים. ובתור שני ילדים בני 17 שמותר להם לשתות כי כולם שתו שתינו כמו מטורפים. ואז קרתה טעות.. למזלי זה היה תובל ולא מישהו אחר. תובל הולך איתי ביחד כבר שלוש שנים, יש מאחורינו שתי עונות של החולמים שלוש של גאליס ושני פסטיגלים והשלישי בדרך. אהה כן.. ושתי בנות. אמור נולדה ראשונה, אחרי 5 דקות רומי. הן לא תאומות זהות. רומי דומה לתובל, אמור דומה לי. ברגע שגיליתי על ההריון נכנסתי להלם. אמא שלי עזרה לי להתאושש. היה לי ברור שזה תובל, משום מה זכרתי הכל מאותו לילה. זה מוזר. בכל מקרה, אחרי שישה חודשים הן נולדו, הנסיכות הקטנות שלי. "את יכולה ללכת" חייך תובל "מעולה.. הלכתי.. מאיה.. עידן.. הולכים!" אמרה וקראה לילדים שלה "אמא.." מלמלה אמור ומשכה בחצאית שלבשתי "כן?" התכופפתי אליה "למה באתם רק עכשיו?" שאלה אותי. "היינו בצילומים אמורי, אמרנו לכם. דיברנו על זה שנגיע מאוחר בזמן הקרוב וכל פעם דוד אחר שומר עליכם עד שאנחנו באים" חייכתי "אני רעבה." אמרה רומי "ולי יש פיפי" אמרה אמור "אני אוכל" אמרתי "למה אני תמיד מחליף חיתולים?" שאל אותי "אוהבת אותך תובי" חייכתי ונישקתי אותו על השפתיים תפסתי את רומי והוא תפס את אמור.
———————–
"אלי.." תובל נדנד אותי "מה.." מלמלתי. הכל היה מתוך שינה "אלי תתעוררי" אמר לי פתחתי את עיניי "מה קרה?" קפצתי "שום דבר" הוא חייך אליי "רציתי להגיד לך שאני הולך הבייתה.." "אל תלך.." לחשתי ושפשפתי את עיניי "מה השעה?" "שתיים עשרה" "ההורים שלי כבר הגיעו?" שאלתי "כן" הוא חייך וליטף את שיערי "והבנות?" מלמלתי "ישנות עמוק" אמר לי "אל תלך.." מלמלתי ומשכתי אותו למיטה שלי. "אין לי פיג'מה.." הוא חייך אליי "תישן בתחתונים" אמרתי והוא חייך אליי. תוך כמה דקות היינו מכורבלים שנינו בתוך הסמיכה שלי.