אנורקסיה- פרק 2

׳היי׳
אני רואה הודעה מהולי. אני ודין בדרך לביה״ח ואני בינתיים בצ׳אט בפייסבוק דרך הטלפון.
ליז: היי
איך הולך?
הולי: נחמדמד…
מה איתך דאבה?
ליז: חמדמד! י׳אהבלה! 
לא למדת שום דבר ממני?
הולי: מזל שלא…;)
ליז: חחחח
אז איך את מסתדרת?
הולי: את יודעת
חיים….

היא לא שואלת אותי למה אני לא באה לבקר אותה. כנראה שהיא מבינה את הקושי שלי.

ליז: אני מתכננת בשבילך הפתעה…
הולי: מה?!
את מביאה לי את קפטן ג׳ק ספארו לביקור?!
אין עליך!!!!
ידעתי שבסוף השתלם להיות אחות שלך:)
ליז: בטח! 
אני יביא גם את הירח בדרך….
הולי: את יכולה לתת לי לחיות באשליות לפעמים!
ליז: אני יכולה אבל אני נהנית להרוס לך אותם!:*
הולי: (גלגול עיניים)
ליז: (גלגול עיניים כפול+ אנחה)
הולי: חחח

המונית עוצרת בפתח בית החולים.

ליז: חייבת לעוף!
נדבר!

אני יוצאת מהמונית ודין משלם לנהג. אני מסתכלת על בית החולים. פעם האחרונה שהייתי בו זה היה כשהולי נולדה. ושוב אני פה בשבילה. רק שהפעם הוא נראה מאיים.
״מוכנה?״, דין לוחץ את ידי בעידוד
״לא״, אני בולעת רוק
הוא מסתכל עליי ומחייך,״בחייך ליז! לא עבדתי חצי שעה להשיג לנו אישורי יציא ועכשיו את משתפנת!״
״אני לא *משתפנת*״, אני משקרת,״אני פשוט…״, שקרנית גרועה. ואז אני רואה חנות בלונים,״רוצה לקנות לה בלונים לפני! אתה יודע כמה היא אהבה בלונים נכון?!״
״רעיון מצוין ליז!״, הוא מתלהב,״בואי נזוז!״
כן, בטח. רעיון מצוין איך לדחות את הכניסה לבית חולים. דין מושך אותי ואנחנו נכנסים לחנות. לאט לאט הוא מדביק אותי בהתלהבות. לבסוף אנחנו יוצאים משם עם איזה 30-40 בלוני הליום בצורות, גדלים, וצבעים שונים. אנחנו מחזיקים את זה יחד כי אם להגיד את האמת אני כמעט בטוחה שאחד יעוף עם זה לשמיים שמעלינו. המחשבה הזאת מצחיקה אותי ואני מחייכת אל דין. הוא מחייך אליי חזרה. יש לו חיוך יפה. כשאנחנו עוברים במסדרונות בית החולים כולם מסתכלים עלינו בתמיהה מעורבת בגיחוך. אבל לא אכפת לי. אני עושה משהו טוב. אנחנו נכנסים לחדר של הולי. והחיוך נמחה מפני בבת אחת. יש לה צינור מוזר שמחובר לאף ועוד מלא שבודקים את מצבה. הולי מונשמת?!