פינה מגוננת

"בפינת החדר הוא לא ימצא אותי, לפינת החדר הוא לא יבוא.." לחשה בינה לבין עצמה, חובקת רגליה ברפיון, בערפול חושים, אבודה, מחפשת במבטה אחר דבר מה מוכר, סוקרת במבטה אחר תעסוקה אשר תסיח דעתה מהעיקר, אך למרות זאת ועם זאת, מפנה מבטה אל עבר הדלת, אך למרות זאת ועם זאת, תעסוקתה אינה מעסיקה מחשבותיה.
והנה החלו להן הלחישות לשוב, מאחלות לגופה זדון , והנה החלו הלחישות שבות לראשה, מעודדות מחשבותיה לצאת מהפינה המגוננת. היא לוחשת, זועקת בלחש, בזעם. הלוא מי ומדוע יחפש אחריה, לאחר זמן רב כל כך? הלוא מי ימצא גופה, נפשה אם לא הוא, הלוא הוא הנוכח היחיד בבית, הלוא היחיד המודע לקיומה.
היא נשמה עמוקות והניחה לזרועותיה החיוורות לצנוח לרצפה הקרה והמאובקת, אוחזת אצבעותיה הרועדות בלא נודע, אוחזת אצבעותיה בניצב כלפניה, בכאב והסבל האופפים גופה ומחשבותיה.
דמעותיה הצחות החלו אוגרות אבק פניה, נספגות ברצפת האבן הקרה והמאובקת, אוספות אבק פניה ומנקותן בנחיליהן הזעירים, מלוחים, גבישיים, שבריריים. היא הסבה מבטה והתייצבה על רגליה.
"אני עוברת את זה, אני לא אפגוש בו, ואתם יכולים לקפוץ לי." לחשה החלטית בינה לבין עצמה, מקווה כי יעצרו לחישותיה את הקיים, את הכאב העז המייצרות אותן לחישות זדוניות ,הצצות בראשה כבדרך קבע, מייצרות את הכאב הבלתי נסבל אשר סופגת נפשה כי אין בידיה אחרת.
והנה הוחלפו הלחישות המוכרות בצחוק מלגלג ומוכר, צחוק מלגלג המתאסף וגובר מרגע לרגע, והנה צוחקים בראשה פה אחד, ואילו לא בכדי לעודדה, אלא בכדי לנקמה, אך היא כאטומה, כי לא ישפיעו לחישות אלו ואחרות על מחשבותיה, על כאבה. אך היא כאטומה, ואינה מוכנה לסבול עוד תחת ראשה, והיא כאטומה- ולעגם אינו מפריע לנפשה, לא עוד.
היא עשתה דרכה אל עבר דלת העץ מעלת העובש, צעדיה זריזים והססניים והבעה נחושה מרוחה על פניה, היא ידעה מטרתה, ידעה דרכה הלאה, היא ידעה צעדיה ודרכיה, הימרה על חיה.
כל הנדרש הינה חריקה זעומה, והיא בחוץ, מהלכת בצעדים זעירים, אילמים, אל עבר המקום אליו חשק ליבה ומוחה פה אחד ללכת, המקום אליו חשקה נפשה.
"לאן את חושבת שאת הולכת?!" הדהדו זעקותיו ברחבי המסדרון האפלולי, מדלגות מקיר לקיר, מחפץ לחפץ, נדמה כנעצרות באוזניה, אך ממשיכות הלאה בקלילות, גוברות בזעמן הצווחני.
נשימתה נעתקה, ומבטה נפער לרווחה. היא הגבירה קצב תפיפותיה האילמות, כשלה ומעדה בדרכה. היא סקרה סביבתה, אך לצערה אף לא טיפת אור שרצה ברחבי המסדרון. היא נאנחה בפחד ,באימה, והזדקפה, מחלה בריצה מתמשכת, מניחה לכפות רגליה להניח לאותה האילמות וחוסר היודעין- עושה פעמיה אל עבר מטרתה הנחשקת.
צעדיו הכבדים החלו הולכים וקרבים אל עברה, דמעות החלו מבצבצות בזוויות עיניה ושפתיה החלו רועדות באימה, הלוא אין בין רצונותיה או תשוקותיה לשוב אל אותו כלא חסר רחמים, הלוא תשוקותיה פונות אליה, אל עבר אותה מטרתה מוכרת ובלתי מושגת.
רגע חרישי אחד, היא משחררת, מניחה לדאגותיה לפרוח מזיכרונה ולגופה להרפות מריצתו המתמשכת, , מטרתה הנערצת ניצבת כלפניה, אך מדוע רגשותיה זעומים, כאשר החופש ניצב כלפניה?. והנה הלחישות המוכרות פוסקות, ובמקומן מתייצבת לחישה אחת, לחישה מוכרת , לחישה המפעמת בעורקיה כדמה שלה. לחישה אחת, הלחישה היחידה הגורמת לליבה להחסיר פעימה בהישמעה.
"עזבת אותי.. בגיהינום הזה."