מה אני עושה פה?- הקדמה

לא הייתי בישראל בערך שש שנים. חייתי בבריטניה, אכלתי בבריטניה, נשמתי בבריטניה. אז כן, כשההורים שלי מודיעים לי פתאום שאנחנו חוזרים לשם, מותר לי לכעוס.
מי באמת רוצה לחיות במקום המחורבן הזה עם המוזיקה המסחרית והגרועה, עם האנשים החוצפנים שמחזיקים מעצמם מלכי העולם ועם החרא שמכניסים לכולם שם לראש? לא אני. ולא אף אחד אחר, שהוא שפוי. לא שאני שפויה. הרבה אנשים אומרים ׳היא אוהבת רוק, היא סתם צומי׳ או ׳היא משחקת אותה מתבודדת׳. אז באמת שלא אכפת לי. באנגליה היו לי חברים טובים, לא חברים זבל שאפשר לקנות בשקל ובמרצדס טובה, חברים אמיתיים. שניים. מייקל וג׳ונתן. *הם* המשפחה שלי. *הם* מכירים אותי. ההורים שלי לא מכירים אותי בכלל. הם חושבים שזה שיש להם כסף והם יכולים לקנות את הכרטיס להופעה של זה, או את החולצה של ההם, או לא משנה מה, אומר שהם הורים טובים. ההגדרה שלי להורים טובים שונה לגמרי, אבל מי אני שאחליט מה טוב ומה לא? אני ׳פריקית׳.
אני באמת מקווה לחזור כמה שיותר מהר בחזרה לאנגליה. אני לא צריכה ערסים, פרחות וזונות ישראליות שיסתובבו לי בין הרגליים. אני צריכה כנות, אני צריכה את החום שרק החברים שלי יכולים לתת לי. רק הם, ולא אף אחד אחר.
בחיים שלי לא אהבתי. או יותר נכון, התאהבתי. אולי פעם אחת, בכיתה ו׳ או משהו, אבל זה לא נקרא אהבה. אני בחיים לא הרגשתי את הפרפרים האלה שכולם מדברים עליהם, ובטח שלא את התחושה המדהימה שיש בנשיקה. כן התנשקתי, אבל לא הרגשתי כלום מעבר ל׳התנשקתי. סבבה.׳. אני לא מאמינה באהבה ממבט ראשון. באהבה בכללי אני מאמינה, נראה לי. אולי זה פשוט לא בשבילי, כל העניין של ה׳אהבה׳ הזה. אולי נועדתי להיות לבד.