החיים יפים ? הקדמה

אני זוכרת את היום הזה, היום הזה שאמא שלי קראה לי ולאחים שלי שירי ודניאל לשיחה חשובה….
עד היום אני זוכרת אותה וכבר עברו שלוש שנים !! אני זוכרת את היום הזה מכיוון שזהו היום ששינה את חיי, היום שבו כל חיי נהפכו מיפים רגועים ושקטים לבלאגן אחד גדול. היום הזה שאני כל כך מקווה שלא היה קורה.
אמא הושיבה אותנו על השולחן אוכל שנמצא ליד הסלון והתנשפה. ראיתי בעיניים שלה שמשהו לא בסדר שמשהו נורא קרה. וצדקתי. היא סיפרה לנו שאבא שלנו היה מעורב בתאונת דרכים ושפינו אותו לבית החולים, הרופאים עשו כמיטב יכולתם כדי להציל אותו אך לא הצליחו… אני זוכרת את הדממה ששררה בחדר את העצב והשקט המפחיד. הייתי המומה, לא ידעתי מה להגיד או לעשות. הרגשתי איך הדמעות באות אליי ועומדות להתפרץ עוד שנייה. הרגשתי בודדה, עצובה ופגועה. אמא אמרה שהיא יודעת שזה מאוד קשה ושמותר לפעמים לשחרר קצת. שירי פרצה בבכי. דניאל השפיל מבט. ואני עדיין הייתי המומה! לא הצלחתי להבין מה קרה כאן עכשיו.