עיר של גיבורים- חלק 15

באותו זמן חשבה והרהרה מה היה קורה לו לא הייתה יוצאת משם בחיים. היא לא הייתה יכולה לחשוב על מה היה קורה לאמא שלה, שרק נינה היא מה שנשאר לה, ואם היא הייתה אובדת… היא לא רצתה לחשוב על זה, לא רצתה לדבר על זה. זה היה מזל, כך המשיכה לומר לעצמה, זה היה מזל ובפעם הבאה זה לא יהיה כך, בפעם הבאה משהו ישתבש, זה בטוח.
" את חושבת שתוכלי לעמוד?" שאל אותה מייסון. הוא החזיק בידה וניסה לעזור לה לקום, והיא נשענה עליו.
" אני חושבת." ענתה. גופה של נינה עדיין כאב מהמכה והיא עדיין הייתה אחוזת תדהמה ממה שקרה. היא? עפה? איך?
" זו התיאוריה שלי." מייסון כאילו קרא את מחשבותיה וענה להן.
" כוחות על טבעיים? זו התיאוריה שלך?" שאלה בקול חלוש.
שניהם המשיכו ללכת, הפעם לאט יותר, כשנינה נשענת על מייסון והוא עוזר לה לרדת במדרגות. ללא שום לחץ, אף אחד כבר לא רודף אחריהם, אילו היה, מייסון כבר היה יודע על כך.
" תחשבי על זה. החיות האלה שהוא אמר לנו לבחור. אני בחרתי בזאב, וכשהתעוררתי לא הייתי צריך את המשקפיים בשביל לראות, והשמיעה שלי התחזקה מאוד." הסביר, " לזאבים יש ראייה מעולה וחוש השמיעה שלהם הרבה יותר מחודד משל בני האדם".
" ואני בחרתי בעורב." אמרה.
" זו הסיבה שהצלחת לעוף." המשיך את דבריה.
" מה אתה עוד יודע?" שאלה.
" אני יודע הרבה דברים."
" מה בנוגע לדברים שרלוונטיים למצב שלנו?"
" מלבד מה שציינתי, לזאבים יש סיבולת לב-ריאה חזקה ויש להם שיניים חזקות שמסוגלות לשבור עצמות." הסביר.
" תזכיר לי לא לעצבן אותך." אמרה, ושניהם צחקו בשקט.