מציאות מדומה 1D עונה 2 – פרק 35

~~~נקודת הבמט של הארי~~~

"תודה לכם ברלין!" צעקתי כשהיינו בסוף המופע וגל צעקות התחיל. "הייתם מדהימים!" נייל הוסיף והקהל המשיך לצעוק כשלאט לאט ריבועי הריצפה שעמדנו עליהם הורידו אותנו למטה למאחורי הקלעים.
זאת הייתה אחת ההופעות היותר כייפיות שלנו, אני לא יודע למה. "אני חושב שזאת הייתה ההופעה הכי טובה שלנו" זאיין אמר בכל רם את המחשבות שלי וכולנו הסכמנו איתו.
"היי, לו, ראית את אלה..?" שאלתי את לו כשהיא לקחה מאיתנו את הבגדים של המופע בזמן שהחלפנו לבגדים אחרים. "אהה… כן, היא משכיבה את לוקס לישון בחדר האחורי." היא חייכה אלי לפני שהלכה וחייכתי אליה בחזרה. הורדתי את החולצה והנעליים שלי לפני שהתקדמתי לכיוון החדר האחורי. אני יודע שאמור להיות לי עכשיו קפוא בלי חולצה ונעליים, אבל האמת שאחרי מופע כזה, הרבה יותר נעים ככה. פתחתי את הדלת של החדר האחורי וחייכתי למה שראיתי. אלה ולוקס נרדמו ביחד על המיטה. לא יכולתי להפסיק לחייך למראה הזה, הן היו נראות כמו שתי נסיכות, והן היו הנסיכות שלי. טוב לפחות אחת מהן בטוח שלי… לפעמים אני חושב על ילדים… אני יודע שאני עוד יחסית צעיר, אבל המחשבה הזאת אף פעם לא עוזבת לי את הראש. וכל פעם שאני חושב על ילדים, אני חושב על נישואים. לחיות עם מישהי אחת לכל שאר ימי חייך. אולי לשאר האנשים זה נשמע מלחיץ, אבל האמת שמה שאני חושב, זה שכל עוד ואני אוהב אותה, הכל בסדר. אני תמיד חושב על ההווה, אף פעם לא חי לפי העתיד. והמישהי שלי כרגע זאת אלה. כל פעם שאני חושב על נישואים. אני מדמיין את אלה בשמלת כלה. כל פעם שאני חושב על ילדים, התמונה של אלה עם לוקס צצה לי בראש. וכל פעם מחדש, אני מוצא את עצמי מחייך למחשבות האלה. אבל אף פעם לא חשבתי על -עצמי- מציע לה נישואים, אף פעם לא חשבתי על -עצמי- מחזיק את הילד שלי כשהוא רק נולד בבית חולים… ועם כמה שאני רוצה את זה, אני לא מצליח לדמיין את זה.

נשארתי לעמוד לצד הקורה של הדלת, משקיף עליהן, לפני שנכנסתי פנימה לתוך המיטה לצד אלה. חיבקתי אותה וקירבתי אותה אלי כשלוקס הייתה ביידים שלה. ההרגשה הייתה כל כך טובה, להרגיש את שתיהן ביידים שלי. אני באמת אהבתי את זה. וזה בדיוק מה שהייתי צריך כדי להפוך את ערב המופע הזה למושלם. פתאום שמעתי צליל מוזר אבל מוכר. הרמתי את הראש וראיתי את ארבעת הבנים, אביה ודניאל, לו ועוד כמה מחברי הצוות העומדים בכניסה ומסתכלים עלינו בזמן שלואי צילם אותנו. הסתכלתי עליו והרמתי גבה אבל הוא רק חייך. "רק מעלה איזה תמונה לאיסנטגרם וטוייטר, שום דבר שצריך להדאיג אותך" הוא חייך אלי וגילגלתי עיניים אליו. "פשוט תצאו מכן" אמרתי להם והם צחקו לפני שהתחילו לצאת מהחדר. "ותסגרו את הדלת אחריכם!" צעקתי כשהם כבר היו רחוקים. אביה חזרה כדי לסגור את הדלת וקרצה לי לפני שסגרה אותה.
"הארי…? זה אתה?" אלה שאלה בשקט כשהעיניים שלה היו סגורות. "כן זה אני.. שש… תחזרי לישון" לחשתי לה וליטפתי לה את השיער. "אויי שיט… לכמה זמן נירדמתי?" היא התחילה לקום והאמת שזה דיי ביאס אותי. לא רציתי שהיא תקום. רציתי שהיא תישאר ליידי כי רציתי לחבק אותה. לפני שהספקתי לענות היא נבהלה. "שיט איפה לוקס!" היא נבהלה ולא יכולתי שלא צחוק עליה כי לוקס הייתה בידיים שלה. "אלה… תרגעי, לוקס כאן ליידך. את יכולה לחזור לישון, יש לנו עוד שעתיים לפני שאנחנו נוסעים למקום אחר" אמרתי בין צחקוקים והיא לאט נרגעה וחזרה להרדם בתוכי. "לאן אנחנו הולכים עכשיו? אני מקווה שזה מקום חם כי אני לא יכולה עם הקור הזה יותר" היא אמרה בשקט כשהעיניים שלה עצומות. שיפשפתי את הזרוע שלה עם היד שלי כי יכולתי לראות שהיה לה דיי קר לפני שעניתי לה. "אז יש לך מזל, אנחנו נוסעים לריו, ברזיל." חייכתי אליה. "אתה צוחק עלי?" היא פתחה את העיניים עם חיוך.
"בכלל לא" חייכתי למטה אליה. "אני אוהבת את ריו" היא אמרה עם חיוך עדין. "היית שם פעם?" שאלתי אותה כשהסתכלתי למטה אליה ושיחקתי לה עם השיער. אני ממש אוהב את השיער של אלה, הוא תמיד רך ונעים, ואני בטוח שזה גם נעים לה בדיוק כמו שזה נעים לי כשאני משחק איתו.

"גרתי שם פעם". היא פתאום אמרה בשקט כשהיא פתח לאט את העיניים שלה והסתכלה למעלה אל המבט המופתע שלי. "גרת שם?" שאלתי מופתע ומבולבל. באמת שחשבתי שאני מכיר את אלה אבל מתברר שיש עוד דברים שלא ידעתי עליה. "כן, כשהייתי ממש קטנה. אני בקושי זוכרת את זה… עזוב" היא אמרה רגועה ויכולתי לראות שמשהו מטריד אותה. "לא לא קדימה, תספרי לי. אני רוצה לדעת עלייך הכל, ועכשיו מתברר שכנראה יש עוד הרבה שאני לא יודע עלייך" אמרתי קצת מבואס כי אלה היא באמת הבחורה שהחזקתי איתה הכי הרבה זמן ובכינות חשבתי שאני יודע עליה הכל.
"הא.. לא לא, הארי… אתה יודע עלי הכל… חוץ מהחלק הזה, שהוא באמת לא חשוב כי אפילו אני לא זוכרת ויודעת הכל." היא אמרה והתכוונה להסתובב לצד שני אבל חיבקתי אותה ולא נתתי לה לזוז לצד שני. "הארי…-" היא התחילה להגיד משהו אבל עצרתי אותה עם נשיקה כשהתגלגלתי מעליה. הרגשתי את השפתיים הנעימות שלה ועם כמה שלא רציתי לעזוב, עדיין עשיתי את זה כי רציתי שהיא תספר לי. "זה שתנשק אותי כל פעם שאני לא אספר לך לא אומ–" עצרתי אותה שוב עם נישקה וככה עשיתי שוב ושוב עד שהיא נכנעה. "תפסיק הארי! אנ–" ושוב כרגיל עצרתי אותה עם נשיקה נעימה. "אני מתחיל לחשוב שאת באמת רוצה את הנשיקות האלה" אמרתי לה כשהפסקתי את הנשיקה. "איככ.. ברצינות? נשיקה מהארי סטיילס? יאככ מי ירצה את זה?–" היא אמרה וצחקתי ביחד איתה לפני שעצרתי את הצחוק של שנינו שוב עם נשיקה על השפתיים שלה אבל החיוך של שנינו עלה בנשיקה. היא דחפה אותי ממנה אחורה אבל החיוך שלה לא נעלם. "אוקיי אוקיי! אני אספר לך, אבל תפסיק לעשות את זה, אתה מעיר את לוקס" היא אמרה לי והנהנתי עם חיוך כהסכמה לפני ששוב משכתי אותה לחיבוק לפני שהיא סיפרה לי.

"טוב… אז, אני בעצם נולדתי בריו… אני ברזילאית במקור, אבל–" עצרתי אותה באמצע עם מחשבה שלא עזבה לי את הראש מאז שהיא התחילה את המשפט. "אז זה מסביר את התחת המושלם שלך" חייכתי והיא נתנה לי מכה בזרוע אבל עדיין חייכה. "תסתום ותן לי לסיים" היא המשיכה. "אמא שלי במקור מברזיל, אבל אבא שלי מאמריקה. בגלל זה אני חצי חצי… הם הכירו כשאבא שלי הגיע לברזיל בגלל העבודה שלו, הם החליטו להתחתן ולהישאר לגור בריו. ואז אני נולדתי… גרנו בשכונות המפוארות של ריו, איפה שלילדים יש את הילדות הכי מושלמת שיש. אבל כשאחותי הקטנה הגיעה לתמונה… אתה כבר יודע מה קרה… אבא שלי לא היה כדי להכניס לנו כסף ואמא שלי נאלצה לוותר על הבית. מהר מאוד עברנו מהשכונות המפוארות של ריו לבדיוק ההפך… אלה היו השכונות הכי מפחידות בריו. אנשים מכל הסוגים המפחידים. אנסים, גנבים, רוצחים. בתור ילדה קטנה פחדתי אפילו לצאת מהבית. רק כשהגעתי לגיל 8 אמא שלי החליטה להעביר אותנו לניו יורק… מאז לא ביקרתי בריו, אבל אני מעדיפה לזכור רק את הזכרונות הטובים שלי משם מאשר הרעים. בגלל זה אני כל כך אוהבת את המקום…" היא אמרה וכבר לא הסתכלה אלי יותר. המבט שלה ירד למטה אל האצבעות שלה ששיחקו אחת עם השנייה כנגד החזה החשוף שלי.
"היי… תראי.." הרמתי את הראש שלה אלי דרך הסנטר שלה בעדינות. היא לאט הסתכלה בחזרה לתוך העיניים שלי. "אני מבטיח לך שכשנגיע לשם, את לא תרצי לעזוב. אני אגרום לזה לקרות… אל תהיי עצובה שזה קרה, תשמחי שזה נגמר" חייכתי אליה והיא לאט חייכה. קירבתי את הפה שלי לשלה ונישקתי אותה אחת הנשיקות היותר נעימות שהיו לנו. הפה שלה היה כמו כרית לשפתיים שלי. היידים שלי היו בכל מקום בגב ובבטן שלה. ברצינות, עם כל הצרות, הסיבוכים, הבעיות והקשיים שיש לה, אני לא רוצה לעזוב אותה. זה כאילו שהיא צרה אחת גדולה מהלכת, ועדיין, אני אוהב את זה. אני אוהב את כל החסרונות שבה. אף פעם לא אהבתי מישהי כמו שאני אוהב אותה.

*****************************************************************************
****************************************
**********************************************************

"ברצינות לואי? היית חייב להעלות את זה נכון?" אלה שאלה כשישבה ביחד עם ליאם על הספה שבאוטובוס כשהוא הראה לה את התמונה שלי שלה ושל לוקס מאתמול בלילה. "כן, הייתי" הוא אמר כאילו זה ברור מאליו והיא גילגלה אליו עיניים. "אני חושבת שלא הייתי באינסטגרם שלי לפחות כמה חודשיים" היא אמרה כשמשכה את הפלאפון שלה החוצה. היא נכנסה והעיניים שלה נפקחו לרווחה. "פאק! יש לי שני מליון עוקבים! מה!?" היא אמרה מבולבלת ומבוהלת. "מתי כל זה קרה??" היא שאלה כשלא עזבה את העיניים שלה מהמסך של הפלאפון. "כשהתחלת לצאת עם הארי מן הסתם" דניאל אמרה כשאכלה סנדוייץ' עם משהו. הילדה הזאת כל הזמן אוכלת… "פחח.. הייתי יכולה להגיע לרמה כזאת של עוקבים גם בלי השחצן הזה" היא אמרה בקול רם כדי לוודות שאני שומע. ובהחלט שמעתי. תוך כדי היא קמה מהספה והתקדמה לכיוון המטבח אבל עצרתי אותה כשתפסתי לה במותניים וסובבתי אותה אלי. "האא כן… נראה כמה עוקבים יהיו לך כשאני אסיים איתך" אמרתי לה כאיום כשקירבתי אותה אלי והראשים שלנו היו ממש קרובים. "אתה לא תעז" היא לחשה לי לפני שקרצה לי ושנינו צחקנו מזה. "ברצינות נייל?? אתם חייבים להפסיק לצלם אותנו!" אלה קלטה את נייל מצלם אותנו וזה גרם לי קצת לצחוק כשראיתי את הבעת הפנים שלו כשהוא גילה שתפסו אותו. "מצטער אלה… המעריצים מבקשים עוד…" הוא אמר עם חיוך מתנצל. היא פשוט גילגלה עיניים עם חיוך לפני שהלכה לכיוון המטבח. "את גומרת את זה..?" נייל שאל את דניאל, בוהה בסנדוויץ' שלה. "תשכח מזה נייל" היא אמרה כשדחפה את הפרצוף שלו הרחק מהאוכל שלה. זה באמת גרם לי לצחוק וגם לשאר. פתאום כולנו נהיו רעבים והלכנו למטבח, כולל דניאל שפשוט באה לשבת שם ליידנו כדי לא להשאר לבד.

"אלה…? זה לא לחם עם שוקולד?" זאיין שאל אותה מבולבל. "כן… למה?" היא ענתה בלי להסתכל עליו. "אז… בשביל מה הקטשופ?" הוא שאל כשהיא מרחה על כל הלחם המרוח בשוקולד קטשופ. "בשביל הטעם. ממילא אף פעם לא מרגישים את השוקולד. זה רק מחזק את הטעם" היא ענתה בהיסוס לפני שהוסיפה גבינה צהובה לכל העסק. כן, לכל מי שהיה על האוטובוס היה פרצוף נגעל כרגע. "אלה.. את בהריון או משהו?" דניאל אמרה כשהיא צחקה וגרמה לכולנו לצחוק. חוץ מלואי ואלה, שישר קפצה במקום. "מה? הריון?? לא… למה שתחשבי את זה…??" היא אמרה מבולבלת וזייפה צחוק. "סתם, את מזכירה לי את אמא שלי כשהייתה בהריון עם אח שלי הקטן. היא אכלה כל מיני דברים מוזרים כאלה." דניאל אמרה וניסתה להרגיע את אלה המבוהלת. "אה… אני.. אני בסך הכל מנסה דברים חדשים זה הכל." היא אמרה לפני שסגרה את הלחם עם לחם נוסף ועשתה ממנו סנדוויץ'. "אלה, את לא אוכלת את זה." אמרתי לה לפני שלקחתי ממנה את הסנוודיץ'. "מה למה??" היא שאלה וניסתה לקחת את זה בחזרה אבל לא נתתי לה. "את נורמאלית?? את תקיאי את זה! ולא תרצי לראות אוכל שנה…" אמרתי לפני שזרקתי את זה לפח. "היי! לא! למה עשית את זה!" היא אמרה מבואסת כמו ילדה קטנה שלקחו ממנה את הגלידה. "פשוט לכי לשבת, אני אכין לך אוכל" אמרתי לה לפני שנתתי לה נשיקה על המצח והושבתי אותה. במקום זה נייל ואני עשינו ברבקיו לכולם וישבנו לאכול. כשסיימנו נשארנו לדבר קצת סביב השולחן ופתאום אלה קמה מהכיסא ישר לכיוון המקרר. אחרי כמה דקות היא החזיקה ביחד שלה כוס שוקו. היא רצינית איתי?? "שוקו?? את שותה שוקו אחרי ברבקיו? אלה מה נסגר איתך? את רוצה להקיא בכוח??" שאלתי אותה וישר קמתי כדי לקחת את זה ממנה. אבל היא לא נתנה לי. "כן! אוקיי… יודעים מה, מתחשק לי עכשיו שוקו! ואם אני רוצה לשתות שוקו אחרי ברבקיו אני אשתה שוקו אחרי ברבקיו! לעוד מישהו יש בעיה עם זה?? לא? יופי!" היא אמרה לפני שלקחה את הכוס יחד איתה לסלון כששתתה אותה בדרך רק כדי להראות לנו שהיא כן שתתה מזה בסוף.

מה נסגר איתה?? ברצינות, אני רק לא מקווה שהיא מנסה להקיא בכוונה ומנסה להיות אנורקסית או משהו כזה, כי מהמחלות האלה אין דרך יציאה. אני ברצינות התחלתי לדאוג לגמרי עכשיו. ולכולם בדיוק כמוני הייתה את אותה הבעה על הפנים. זתומרת.. חוץ מנייל שפלירטט עם הסטייק שלו.