לא, זה לא הסוף (פרויקט למניעת התאבדות).

אני מזהירה, יש מצב שיש פה דברים שיכולים לפגוע בתמימותם של אנשים מסוימים.
בינהם: אזכורים של אלכוהול, סמים, תיאורים קשים של דם.
כן, זה קטע מאוד מאוד אכזרי. אם אתם חוששים שמשהו יקרה, אל תקראו.
—-

לוריין לא ידעה מה לעשות; מצד אחד – היא לא רצתה לעשות כלום. ומצד שני – הבקבוק הירוק עם הבירה נח על הבר, במרחק של נגיעה… אבל אסור לה. אסור לה אלכוהול.
היא נאנחה. בכל מקרה העולם הזה נורא, היא לא סובלת אותו. כן, הוא נורא. היא לקחה את הבקבוק בידה ופתחה את הפקק במהירות, ולגמה.
"איכס," אמרה לוריין בגועל, אך לא עזבה את הבקבוק. "זה כל כך מגעיל," היא מלמלה, אבל עדיין הצמידה את הפתח לפיה, ולגמה שוב. ושוב. ושוב. הבקבוק התרוקן הרבה יותר מהר ממה שלוריין ציפתה לו. היא נעצה מבט בבקבוק הריק, חשבה עם להזמין עוד א-
"היי, לורי!" היא שמעה את קולו של מארק, החבר שלה. האדם היחיד בעולם שאוהב אותה, כנראה.
"מה, שתית?" היה ברור שהוא על אלכוהול, אולי על סמים – מי יודע? מארק מעולם לא היה לחלוטין בסדר גמור. לוריין הסתובבה וחיבקה אותו בעדינות.
"הלכתי להתאוורר," היא מלמלה ונשקה אותו בעדינות. היא הלכה, עלתה עד הגג.
היא לא ידעה מה היא תעשה, אבל היא ידעה שהיא חייבת לעשות משהו.
מארק על סמים – היא תחת השפעת אלכוהול. ההורים שלה? עסוקים בבעיות של איידן, סבתא שלה? בקבר. אמה? דבוקה לסאם.
היא נאנחה, כן, לא נשאר לה אף אחד. כולל את עצמה. היא לא ידעה מה היא תעשה. היא נאנחה שוב, והביטה באדמה – עשר קומות מתחתיה.
"את משוגעת!" היא אמרה לעצמה, אבל רגלייה זזו והתקרבו למעקה הגג בלי רצונה.
היא הייתה שלושה צעדים מהקצה של הגג, מהמעקה הנמוך מדי…
והיא החליקה. היא נפלה לאחור, על גבה. הידיים שלה גיששו אחר ראשה, שכאב בצורה מהמהמת. היא לא הצליחה לזוז, הראש שלה היה כבד כל כך… היא הרגישה שהיד שלה נוגעת במשהו חם. איכס. היא ניסתה לפקוח את עיניה במהירות, אבל נדמה היה שהשרירים לא מצייתים לה. עיניה נפקחו, וראו שלולית דם.
ליד רגליה נח סכין. ודם. המון דם. בלי להתייחס לכל מה שקרה, היא קמה. הכול כאב.
הראש שלה השמיע צלילים מוזרים, העקב שלה זז בנוקשות. הסכין לא הגיעה לפה סתם ככה. היא החליקה שוב פעם על הדם, ומצאה את עצמה ליד המעקה. עם הראש ליד המעקה. מרחק של חצי מטר מהבניין הבא, היא ראתה צללית על הרצפה.
היא שחכה כל רצון להתאבד. מישהו שכב שם. פצוע, מדמם. ככה הגיע הדם. הוא הלך. הוא פצע את עצמו.
היא ראתה את הדמות גוררת את עצמה לעבר קצה הגג, באיטיות. בכאב. היא שמעה אנקות. היא התקרבה לגג, הקרסול שלה כאב כמו המוות. היא צרחה.
הדמות עצרה, לרגע. לוריין הגיעה לגג, היא עברה את המעקה בקלילות. כמה סנטימטרים והיא תפול, קפיצה של חצי מטר תביא אותה להציל את הבן אדם ההוא, שזז באותה איטיות לעבר הגג. הקרסול שלה שרף בכאב.
היא קפצה, והגיעה.

~יום אחד מאוחר יותר~
"היא תבריא?" שאלה לוריין את הרופאים שעמדו לידה. הנהון קצר אמר לה שכן.
הקרסול שלה היה חבוש, היא הייתה קרובה ללהתאבד. היא הייתה ממש ממש קרובה. וגם הילד ההוא, בן הארבע עשרה? החמש עשרה? הוא היה קטן ממנה.
היא נאנחה. זה כאב. הכול כאב לה. אבל הנער היה מת אם היא לא הייתה עושה את זה.

~שנים לאחר מכן~
"לורי, את זוכרת את היום שהצלת אותי?" שאל אדגר את אשתו, לוריין.
היא הנהנה ולא אמרה דבר, אך עורה החוויר. היא חיפשה את הילדים שלהם – אנני וסבאסטיאן.
"סבאס!" צווחה אנני בת החמש. אדגר חייך חיוך זעיר.
"טוב שהצלת אותי," הוא אמר וחיבק אותה.
כן, זה היה טוב.