לא כל הנוצץ זהב – פרק 38

הבטתי במארק ובאריק שרק עמדו ובחנו זה את זה. שנייה לפני המתקפה.
האמת שלא פחדתי שמשהו יקרה למארק, זה גם לא ממש הפריע לי אם משהו יקרה לו, אחרי הכל הוא בן תמותה. גם אם יש לו איזה תואר של רוכב דרקון או משהו.
אבל דאגתי לאריק. כי החרב של מארק תוכל לפגוע בו. ואילו החרב של אריק לא תפגע במארק.
ראיתי את אריק נדרך ומארק הידק את האחיזה שלו בחרב. ואז הם זינקו.
אריק התחיל לאט וניסה לפגוע במארק מלמעלה, להנחית מכה עם הצד הקהה של החרב כדי שמארק לא יחטוף. הוא כנראה שכח שמארק פשוט לא יכול להיפגע.
מארק חסם את המתקפה שלו כמעט בקלות. בהרמה פשוטה של החרב וסיבוב פרק היד.
אריק לקח צעד לאחור ובחן את מארק שוב. מארק חייך חיוך מרוצה מעצמו.
"חשבתי שמעולם לא היה לך נשק." אריק אמר ותקף שוב.
מארק חסם אותו והתחמק. מחזיר מכה על כל מכה של אריק.
"לא היה לי." מארק השיב. "אתה יודע את זה."
"אז איך אתה כל כך – ?" אריק לא השלים את המשפט, הוא היה חייב להתכופף ולחסום לפני שהמכה של מארק כמעט ערפה לו את הראש.
"מצטער על זה…" מארק נעצר והביט באריק במשהו שהזכיר לי דאגה.
אריק הביט בו מופתע.
"אתה רציני?" הוא חייך. "זה נהדר! תמשיך להילחם ואל תרחם עליי. אל תעצור!"
מארק חייך חיוך שדוני קצת ותקף שוב. הקרב בין השניים הפך פראי, שניהם נלחמו במהירות, בכוח, עשו כל ניסיון להתיש את החבר שלהם לדו-קרב.
אריק נסוג לאחור אחרי מכה די רצינית והרים את החרב בהתגוננות, הוא התנשף, איפשהו בין כעס, תסכול, והפתעה.
מארק חייך, מרוצה, אבל לא עצר. הוא המשיך להנחית את החרב בחוזקה על חרבו של אריק. הבטתי בו והשתוקקתי לצרוח עליו שיעצור וייתן לאריק רגע לנשום. אבל אריק הביט בו בעיניים נוצצות וידעתי שהוא דווקא מרוצה מזה, שהחבר שלו טוב כל כך.
אבל החלטתי שאני בכל זאת חייבת להתערב. רק קצת.
חטפתי את החרב הראשונה שראיתי, היא הייתה מאוזנת באופן מפתיע. נוחה כמעט כמו זאת של אריק.
הסתערתי ומארק, בחושים של לוחם מאומן שממש לא התאימו לו, הסתובב במהירות וחסם את המכה שהתכוונתי להנחית מעל ראשו.
מההפתעה, בהיתי בו לרגע. ואז הוא תקף בחזרה והבנתי שאני צריכה להשתחרר מההפתעה או שהוא יכסח לי את הצורה.
אריק נסוג לאחור, לוקח נשימה ונרגע. אני תפסתי את מקומו.
"את… לא כזאת טובה… כמו אריק…." מארק אמר לי בכל פעם שהחרב שלנו הצטלצלו. מכות זו בזו.
מהכעס תקפתי אותו שוב. ובפעם הראשונה מאז שהתחלתי להתאמן בחרב, ממש הצלחתי לשלוט בה ולעבוד איתה. ממש הצלחתי להשתמש בה כמו שצריך כדי להחזיר למארק.
"אפשר לחשוב…" אמרתי והחרבות שלנו שוב התנגשו. "שאתה יותר טוב…"
הוא חייך. העיניים שלו הבזיקו.
"אני הרבה יותר טוב." הוא אמר.
בסיבוב מהיר הוא הצליח להעיף את החרב שלי והיא עפה באוויר. זינקתי ותפסתי אותה. כשגבי מופנה אל מארק. רציתי להסתובב ולהמשיך לכסח אותו כשהרגשתי משהו קר על עורפי.
מישהו מחא כפיים.
"וואו! מארק, אחי. זה היה אדיר!" אריק בירך את מארק, שהחזיר את החרב לנדן שלה וחייך אליי.
"אמרתי לך שאני יותר טוב." הוא הקניט, מרוצה מעצמו, ופנה לאריק.
"זה היה אדיר." אריק חזר ואני ממש לא אהבתי את הצורה שבה הוא חזר והילל את מארק. זה רק עצבן אותי לשמוע את אריק מחלק מחמאות למארק.
"באמת הייתי נהדר, הא?" לחוצפן לא הייתה טיפה של הגינות כדי לנהוג בצניעות. שוויצר.
אריק צחק וטפח על כתפו של מארק.
גלגלתי עיניים והחזרתי את החרב שלקחתי מהמחסן לנדן שלה. הנדן היה ירוק, כמו העלים ביער של המחנה. החלטתי לשמור את החרב הזאת. היא הייתה הטובה ביותר שיצא לי להחזיק כל היום.
"גם את היית נהדרת." אריק חייך אליי, הרגשתי את הצבע מטפס לפנים שלי והכרחתי את עצמי להירגע.
"גם אתה היית לא רע." השבתי. קולי היה יציב יותר משחשבתי, למרות הצבע שהגיע אל לחיי.
"לא, אני רציני, לילי." אריק אמר. "הפעם היית ממש טובה, יותר מהאימונים שלך…"
הוא חייך אלי חיוך מהוסס. מצחי התכווץ.
"איך אתה יודע אם הייתי טובה באימונים שלי?" אלתי. "לא היית איתי."
"אה…" אריק חיפש מוצא.
"אויש, תרדי ממנו." מארק התערב. "אז מה אם השיער שלך קצר מדי בשביל בנות, אם את ספורטיבית יותר ופחות – "
האדמתי מכעס.
"השיער שלי קצר מדי בשביל בנות?" שאלתי, משתדלת לרסן את קולי.
תבינו, שנאתי שמדברים על השיער שלי. מאז שאמא שלי אמרה לי שהשיער שלי מזכיר לי את אבא שלי, שנאתי אותו כי הוא גרם לי לצרות. ואני לא בטוחה אם אני מדברת על השיער שלי, או על אבי.
מצמצתי בהפתעה כשהבנתי את זה.
האם אני כועסת על אבי? טוב, מן הסתם כן. הוא סיבך אותי בצרות עם אמא שלי, הוא נטש אותי, הוא לא טרח להתגלות בפניי, הוא נטש אותי. לבד.
"נו כן. את נראית כמו בחור שלא ראה כמה חודשים מספריים." מארק אמר והדליק את הכעס שלי מחדש.
הבטתי בו בעיניים רושפות.
"אתה מתכוון שאני נראית כמוך, מר הארי פוטר?" שאלתי בעוקצנות.
מארק העביר את ידו על שיערו וגרם לו להיות מבולגן אפילו יותר, אם זה בכלל אפשרי, ואז העביר את ידו על הפס האפור שהיה בקווצה אחת משיערו. הפס הזה סקרן אותי.
האם זה באמת היה אות של קלון על זה שאמא שלו מתה באשמתו בלידה? קשה לי להאמין שזה באמת היה ככה. אבל מצד שני, הוא לא היה צובע את השיער שלו בצבע אפור וזקן מעצמו. נכון?
העברנו את הזמן בלחימה בחרב לפני שאריק התנצל ואמר שהוא צריך ללכת לביתן שלו. החלטתי שהרגע הזה יגיע במוקדם או במאוחר. אז עדיף כבר לגמור עם זה ודי.
לקחתי את מארק לביתן אחת-עשרה, כדי להכיר לו את המקום שבו יגור. בינתיים.