המושבה חלום-פרק ה'(סוף כל-סוף)

פרק ה'
"אבא?" שאל אותה אלכס בתדהמה.כבר כמה חודשים שהוא לא ראה אותו ואביו נראה…איך אפשר להגדיר זאת,שונה.הוא היה לבוש חליפה אלגנטית וניכר עליו שהסתפר.
"שלום לך,בן." בירך אותו אביו בזמן שאם הבית המודאגת הסתכלה עליו ועל אביו בחרדה ובדאגה.
"הו,גברת גריפית'," פנה אביו אל אם הבית בשם משפחתה, "אני מבין מדוע את מודאגת,אך,אל תדאגי,אלכס יחזור שלם ובריא לארוחת הערב."
"הוא כבר פספס את ארוחת הערב שלו." סיננה בכעס אם הבית.אלכס שם לב לכך שעיניה רושפות מכעס…ואולי גם,משנאה.אבל איזו סיבה יש לה לשנוא אותו,חשב לעצמו.אם כבר,לו יש את כל הסיבות לכך,והוא בכל זאת לא שונא את אביו,הוא יותר מאוכזב ממנו.
"גברת גריפית'," רטן אביו, "כבר דיברנו על כך.לא ראיתי את אלכס כבר כמה חודשים.את לא יכולה לכפות עליי לא להיפגש עם הבן שלי.הבן שלי, בשר מבשרי."
"אני מבינה," אמרה אם הבית, "בסדר.אבל שיהיה לך ברור,הפגישה שלכם לא תארך יותר משעתיים.שנית,לא תדבר איתו על רצונך שיחזור לגור איתך,מובן?" היא אמרה בטון זועף וכועס להפליא.
"גברת גריפית'," אמר אביו ביראת כבוד,אך במידה מסויימת של לעג, "הכל מובן בהחלט."
"בסדר," היא מלמלה, "אתם יכולים לצאת.אני מצפה לראות את אלכס בריא ושלם בחזרתו."
היא הספיקה עוד ללחוש לו משפט באוזן,חרישית בכדי שאביו לא ישמע, "אלכס,אם משהו ישתבש,קרא מייד לעזרה.ברור לך?" הוא הנהן בתשובה והלך בעקבות אביו אל מחוץ לשערי בית המחסה.
הם התהלכו ברחובות המושבה,נראים כמו אב ובן רגילים,למרות שהמצב בהחלט לא היה כך.אלכס לא ידע אפילו איך להתחיל בשיחה עם האיש אשר קורא לעצמו 'אבא.'
"אלכס," פנה אליו אביו בניסיון לשבור את השתיקה המביכה ששררה ביניהם, "אז,מה שלומך,בני?איך אתה מסתדר בבית הספר?"
"אני בסדר…" מלמל אלכס.מצד אחד,הוא לא ראה כל צורך לשתף מישהו שהיה כמעט זר בחייו,אבלףמצד שני,הרגיש צורך עז לא לאכזב אותו.אלו היו שני רצונות מנוגדים,שאיימו לקרוע אותו לגזרים.ולכן,הוא לא סיפר לאביו או לחלופין לאיש שקורא לעצמו כך,על כך שבבית הספר מרבית הילדים הופכים אותו לבדיחה וצוחקים עליו.שהוא לא מסתדר עם המורים, שכל הזמן מענישים ומשפילים אותו.שמרי…הילדה שהוא מחבב,נרתעת אפילו מהצורך לשבת איתו ביחד.שהקשר היחיד והטוב ביתור שיצר בבית ספרו עם מבוגר,זהו המנקה ויליס.אביו פשוט לא יבין אותו ויגיד לו להשתדל יותר.
כאילו שהוא מבין משהו בכלל,חשב לעצמו אלכס בכעס.חושב שהוא יכול לקרוא לעצמו אבא ולבקר אותו פעם בכמה חודשים.רוב הזמן,הוא פשוט לא היה חלק מחייו.
"אלכס," דרבן אותו אביו, "תגיד משהו נוסף.בסדר לא מספיק.אני רוצה לדעת איך אתה מתקדם בלימודים,האם ציוניך טובים,האם הכל בסדר עם ילדי הכיתה?" בתשובה לשאלותיו אלכס פשוט נעץ בו מבט זועף שמשמעו 'עזוב אותי.פשוט,עזוב.'
"אני מבין שבבית המחסה הארור ההוא," סינן אביו בשקט,בכדי שלא ישמעו אותו, "השפיעו עליך בצורה לא טובה.כנראה שהסיתו אותך נגדי. כנראה שאמרו לך שאני לא דואג ולא מתחשב בשום צורה.אבל,זו טעות, אלכס,שתדע לך.אני מנסה,מאז ההחלטה המטופשת הזו של המועצה לפיקוח על הורות שאני לא כשיר לגדל אותך,לבטל את ההחלטה.להוכיח שאני אבא כשיר.תראה אותי,אלכס,אני עובד,מרוויח כסף,חיי בצניעות פחות או יותר והכל בשביל שהם יבטלו את ההחלטה הזו על פיה.אבל,אף אחד במושבה הארורה הזו פשוט לא שומע אותי.לא חושב שגם אני קורבן בכל מה שקרה."
הוא פשוט לא הגיב.לייתר דיוק,הוא לא ידע מה להגיד בנוגע לכך.רגשותיו היו טעונים.הוא…היה מבולבל מכל מה שמתרחש סביבו ולא ידע איך לענות.
"נו," אמר אביו על סף דמעות, "בבקשה,תגיד משהו."
"אני לא יודע מה להגיד," השיב אלכס, "אני…לא יודע."
"אני מניח שלא הייתי צריך להתנפל עליך ככה,בן," אמר אביו,חרישית, "אני לא צריך עוד סיבה נוספת לכך שאני לא כשיר להיות אבא.אולי… פשוט ניכנס למסעדה הזו?הרי המנהלת או איך שאתם לא קוראים לה שם,אמרה שפספסת את ארוחת הערב.הנה עוד סיבה מדוע צריך להוציא אותך משם."
"זו לא אשמתם,אבא," סינן אלכס, "קיבלתי עונש בבית הספר על התנהגות חצופה וציוו עליי להיות סייע למנקה במשך שבוע ימים…"
"ועל זה אתה אומר שהכל בסדר," גער בו אביו לעיני העובירם והשבים ברחוב,שהחלו להסתכל על המתרחש בעיניים סקרניות.הוא פשוט קיווה שאין שם מישהו שהוא מכיר,מבני כיתתו, "טוב,לא משנה.נדבר על זה אחר-כך.בוא ניכנס לתוך המסעדה ההיא." אביו אמר ופתח את דלת המסעדה.
מסעדות לא היו נפוצות במושבה,כשם שלא עודדו גרגרנות.כל אחד אכל בדיוק את הכמות שזקוקה לו.מכיוון שבני המושבה,כשם שלא האמינו בזריקת אוכל,לא האמינו שצריך להלעיט אנשים באוכל.בדרך כלל, המסעדות היו ריקות לרוב,אך עובדיהן עדיין קיבלו את שכרם.כולם קיבלו שכר שווה במושבה,מפני שבאחת מדיברות המושבה נכתב:"כל בני האדם שווים.כל אחד יקבל בדיוק את אותו השכר שניתן לשני…" היה לזה המשך שהוא לא זכר.
"מה תרצו להזמין?" שאלה אותם המלצרית שניגשה אליהם.בדרך כלל,לא היו קונים בשעה זו,של אורות הדמדומים,אך היא שמחה על כך.זה אומר שלפחות לכמה זמן,לא תשב בבטלה ותבהה בתקרה בשעמום.בדרך כלל,היא ניקתה את רצפות המסעדה ואת חלונותיה,כך שהיא נראתה זוהרת ונקייה כרגיל.היא השתוקקה ללקוחות שיבואו ויגוונו קצת את השגרה המשעממת.
"תוכלי לחזור אחר-כך?" שאל אותה אביו והיא הסתלקה.
"תקשיב,אלכס," אביו פנה אליו, "למען האמת,מטרת הפגישה שלנו לא הייתה רק בכדי לראות אותך ולברר את מצבך,שמתברר שהוא לא טוב במיוחד.אלא גם…בעוד כחודש תהיה כבן חמש-עשרה.אתה לא יכול לתאר לעצמך עד כמה שהאירוע הזה מרגש אותי,אך יכול להיות שלא אוכל להיפגש איתך בתאריך עצמו ולכן…חשבתי לשאול אותך עכשיו מה תרצה לקבל בתור מתנת יום הולדת."
אותך,רצה הוא לענות לו.כשהיה קטן יותר,ביקש מאביו פעם אחת אותו, את אבא שלו ובתגובה אביו אמר שהוא גם היה רוצה בכך,אבל לא יכול. שיש עניינים דחופים לטפל בהם ולנסות לבטל,בפעם האין-סוף את החלטת המועצה לפיקוח על הורות.במקום זאת,הוא אמר:"אבא,אני… אתה יודע שזה לא נהוג לתת מתנות…"
"צדקתי בהחלט," אמר אביו,קשוחות, "הם הרעילו את נפשך.אין שום דבר רע בלקבל דברים חדשים פעם בשנה.פעם,לא הייתה לך שום בעיה לקבל מתנות."
"כן," ענה לו אלכס, "ואתה יודע מה עשו איתן?תרמו אותן לחדר הילדים הקטנים,בכדי שישחקו בהן.אני לא חושב שיש בכך טעם שתקנה לי מתנה שלא תשמש אותי."
"בית המחסה הארור," סינן אביו בכעס, "מתנהגים אליי כמו אל הגרוע בפושעים.אני עוד אתפוס שיחה עם המנהלת הרגזנית הזו."
"אבא," פנה אליו אלכס בחוסר אונים,במטרה להרגיעו, "היא לא המנהלת. היא בסך הכל אם הבית."
"הכל אותו הדבר," השיב לו אביו, "מתנהגים אליי…בגלל כל מה שקרה, הרי לא יכולתי לשלוט בזה…פשוט,לא יכולתי."
"אבא," פנה אליו לפתע,בלא מחשבה שנייה.למען האמת,הייתה לו שאלה שהתגלגלה לו על הלשון למשך זמן רב ועכשיו,הוא פשוט היה מוכרח לשאול אותה, "אבא,יש לי אחות?"
אביו פשוט הביט בו בהלם למשמע השאלה.