אין הדבר כפי שנראה
הנה,אחרי חודשים ללא רגשות,אני מגלה שאני עדין חיה.
ושכן שום דבר לא מת בי,אלא רק נקפא,ואולי זה הזמן לגלות
ששום דבר לא ידוע.כאשר אתה רחוק אינך יודע אם הרגש מת או רק נח.
נוכחתי לדעת את העובדה,אולי בעצם רק השערה,שעד שהינך רואה את הדמות
מול הפנים אי אפשר לדעת דבר.
וכעת כשאני מביטה לשניה אחת,כי יותר אינני מסוגלת
כי הקרירות עלי גוברת.הקרירות הזו שיצרת במו מילותיך,
המציפות את עיניי בדמעות,שלא התירו לי מנוח
וכעת שאני מרגישה את התעלמותך מקיומי אני שונאת אותך
על כך שאתה כבר לא אוהב,וקר כמו קרח.ואף כשאני מנסה
להראות את הגועל ולשמוע תגובה אתה שותק יודע את כוונתי
אך לא יודע אותי.
לא אינני מאוהבת,רק אוהבת כמו תמיד
אינני מאשימה את אשר בתוכי.אני מאמינה
שאילו היית רואה אותי,מכיר אותי באמת
היית מבין והיית אחר.אני מבינה שאתה פשוט
לא רואה אותי,כך שזה לא מותיר לי את ההרגשה
של ההאשמה על היותי מי שאני
כשראיתי את העובדות,רק רציתי לרוץ משם
להתנתק מהעולם שהם שם יקריי כבר שכחו,מעדיפים
פנים אחרות,מפני שאני כבר התרחקתי.אומנם אין כאן תחרות,
אך העובדה שאני תמיד פחות מעיקה עליי אני רק רוצה להרגיש
שווה לא פחות או יותר רק שווה.
לאט,לאט המחשבה רודפת הבנה שזו לא אני
ששווה פחות,אלא זו אני שמחביאה את היותי
את היופי שבי.את הכיעור אני מראה ללא הרף,
כי זה הכי קל להשים מסכה,כשאתה שם את המסכה
אתה לא חושף אלא מסתיר כך אתה לא יכול להפגע
אני רק חולמת על היום שמישהו יבחין במסכה.
ויגלה את האמת שבי,אולי רק כך אוכל להאמין באהבת אדם
אני עדה ומודה במגרעותי וביופי,ואני מקווה שמישהו ידע אותן
כמוני.
תגובות (1)
כל כך מכירה את ההרגשה