אבק כוכבים

צפה במים, ספינת החיים טבעה מזמן.

נעתקה נשימתי לרגע.

כשהופעת והבאת אתך את אפלת הברקים,

סערה. הגלים מאימים לבלוע אותנו.

אך העצב, שהיה בעינייך כשהעפלת אל פסגת המצולות,

משתקף בים לאור ירח,

ואתה עם ברקים ורעמים כבשת את המצולות,

וליבך נדם מיופיים, את נשימתך האחרונה,

שמרת עבור טיפות הגשם.

ואני צפה. הגלים נושאים אותי לחוף.

מקשיבה לקינתם של הכוכבים.

ורק הרוח מצאה את העמוד האחרון,

ודמעות של כסף שוטפות את הכל.

ורק אני שאהבתי אותך באמת,

וידעתי אותך באמת,

צפה חסרת תחושה,

אבודה בין טיפות הגשם,

בתוך קצף הגלים.

ומשם נישאת על כנפי יונה דמיונית,
קוטפת רגעים משדה האשליות.