חדשה בפנימייה פרק 7- הנשיקה שסיבכה אותי חלק ב׳

התעוררתי, מעליי תקרה לבנה עם נורת ניאון ארוכה.
ריח של תרופות מילא את אפי.
ניסיתי להזיז את ראשי אך ללא הצלחה, צווארי היה בתוך
פזלתי לעבר ידי שכאבה, היא הייתה נתונה בתוך גבס לבן ורגלי הימנית הייתה מגובסת, מוט ברזל הרים אותה.
"בוקר טוב קלי." אמר לי הרופא שבדיוק עבר ליד מיטתי.
"בוקר טוב…" מלמלתי "למה כואב לי הראש?"
"עברת זעזוע מוח קשה מאוד." הוא אמר "ובנוסף לכך גם שברו לך את רגלך הימנית, את אפך ואת ידך השמאלית." הוא אמר ורשם משהו בגיליון הרפואי שהיה בידו.
"מתי אני משתחררת?" שאלתי.
"היום." הוא אמר ובדק את עיניי בעזרת מכשיר.
"אני באנגליה?" שאלתי.
"כן, אבל היום את ממריאה לבוסטון." הוא אמר.
"ההורים שלי פה?" שאלתי.
"כן." הוא אמר, פתח את הדלת הלבנה וקרא להוריי להיכנס.
"קלי!" פרצה אמי אל תוך החדר.
"איפה אבא?!" שאלתי אותה בכעס.
"אבא לא בא…" היא מלמלה "אבל דיויד כן…"
דיוויד הוא אבי החורג מזה תשע שנים.
דיוויד נכנס לחדר כאשר בידיו הוא מחזיק את ג'ים, בן השנתיים, אחי למחצה.
"איפה ניק?" שאלה אותו אמי.
"במסדרון, הוא מסרב להיכנס." אמר דיוויד ומסר לה את ג'ים.
"גם כן הילד הזה," אמרה אמי "אני אלך לקרוא לו."
"מה שלומך קלי?" הוא שאל אותי.
"שלומי מצויין!" אמרתי בציניות "רק עכשיו הבחנת בי!"
"הפסיקי להתחצף!" הוא נזף בי.
"אני אפסיק להתחצף כשג'ף ואבא שלי יגיעו לכאן!" אמרתי בכעס.
ג'ף הוא אחי הגדול בן העשרים וחמש, הוא ממני בעשר שנים, הוא נולד לפני שאמי ואבי נישאו.
הריב שלנו נקטע בגלל אמא, שנכנסה לחדר כשהיא מחזיקה בידיה את ג'ים ולידה עומד ניק, בן התשע שגם הוא אחי למחצה.
"אמא אני רוצה לנסוע לג'ף ולאבא!" אמרתי.
"את באמת מתכוונת לתת לה לנסוע לבקר את אחיה האלכוהוליסט?" לחש לה דיוויד.
"אני שומעת אותך!" צרחתי "על תדבר ככה על ג'ף!"
אחד מבני המשפחה של החולה ששכב לידנו פתח את הוילון שהפריד ביננו לבין שאר החולים וביקש מעט שקט.
"אלכוהוליסט אחד מת במשפחה הזאת!" הוא המשיך להתגרות בי.
ידעתי שהוא מתכוון לנייתן, אחד מאחיי, שמת בתאונה קטלנית לפני כחמש שנים.
דמות חנקו את גרוני, איך הוא מעז?!
"איך אתה מעז בכלל לדבר ככה?!" צרחתי.
"שקט!!!!" זעמו המבקרים.
"לכי תבקרי אצלם, לא רוצה אותך בבית שלי!!!" צעק דיוויד וסטר לי.
"דיוויד, תפסיק בבקשה!" אמרה לו אמי בדאגה
אך דיוויד לא הקשיב לה, הוא סטר לי סטירות איומות וכואבות.
"מה אתה עושה?!" שאל אותו הרופא שבדיוק עבר ליד מיטתי.
"זאת הבת החורגת שלי, אל תתערב!" הוא אמר ודחף את הרופא שנפל ארצה.
דיוויד היה איש חזק ושרירי, לא כל אחד היה יכול לעמוד נגדו.
אמא ניסתה לעצור בעדו אך הוא הדף אותה.
"אני קורא לאבטחה!" אמר הרופא שהתאושש מהמכה.
זה לא הפריע לדיוויד להמשיך ולהתגרות בי.
"את וכל הצד של אבא שלך הם אלכוהוליסטים!" הוא לגלג.
"ואתה בן אדם דפוק וחולה." אמרתי, התפלאתי על האומץ שהיה לי.
"מה אמרת?!" הוא שאל והוציא מכיסו אקדח.
"שאתה דפוק וחולה." אמרתי באומץ
דיוויד מוציא את האקדח, אמא מנסה לעצור בעדו, ניק מסיט את מבטו.
האקדח פוגע בבטני, הכאב הנוראי, אחד כזה שמעולם לא הרגשתי, מפלח את גופי, הכל הופך לשחור.
"מה עשית?!" אני שומעת קולות שנחלשים לאט לאט.
הפעם אני מתעוררת במקום אחר, אני מזהה את החדר, אני בבית החולים בבוסטון.
"בוקר טוב." אמר לי הרופא המזוקן שעמד מעליי.
"בוקר טוב.." אני אומרת "ירו בי?"
"כן, בבטן." הוא אמר וניגש כדי להראות לי את הפציעה שמסתתרת מתחת לתחבושת.
הוא מוריד אותה לאט לאט תוך כדי שאני נאנקת מכאב.
אני מרימה מעט את ראשי ונגלית לעיניי פציעה עמוקה.
"נותחת באנגליה כדי להוציא את הכדור" הוא אמר " מזל ששום איבר פנימי לא נפגע."
"למה עברתי לבוסטון?" שאלתי.
"אביך ואחיך הגדול ביקשו." הוא אמר.
"הם פה?" שאלתי אותו.
"כן, אני אקרא להם." הוא אמר ויצא מהחדר.
כעבור דקות ספורות נכנסו לחדר אבי, שהיה איש מקריח ומעט מלא, וג'ף, אחי הגדול שהיה גבוה, רזה ובעל שיער בהיר.
"קלי!!!" הם קראו בדאגה ורצו לעבר מיטתי.
"לא לגעת בה, תזכרו שהיא פצועה!" אמר להם הרופא ויצא מהחדר.
"איך את מרגישה קלי?" שאל אותי אבי.
"לא טוב…" מלמלתי.
"קלי, הדאגת אותנו." אמר לי ג'ף וגירד בשיערו הבהיר.
"הבאנו לך משהו." אבי אמר והוציא משקיתו השחורה בושם.
"איך ידעתם שזה הבושם שאני הכי רוצה בעולם?"
"כשגרת איתנו בפרברים היה לך כזה ובטעות שברתי לך אותו." אמר לי ג'ף ופתח בשבילי את החבילה.
"ואו זה הבושם של הזמרת האהובה עליי!״ אמרתי בשמחה.
״חסכנו כסף במשך חודש, אני מקווה שאת אוהבת את זה.״ אמר ג׳ף וליטף את שיערי.
״אבא מתי אני אחזור לבית הספר?״ מלמלתי.
״עוד שבועיים בערך…״ אמר אבי.
ופתאום הוא נכנס לחדר…