יומנה של ליהי (מיצי רד מהראש של השכנה) פרק 2 – שירותים ונהנים

10:30, הפסקה, חצר.
הצלצול שוב גאל אותי בשיא ההתפדחות, נחמד לא?
התמקמתי לי בפינה שהכי מתאימה לי (הלא הם השירותים הריחניים במיוחד) פתחתי את התיק והוצאתי משם את ארוחת העשר שלי. קיוויתי שהפעם לא אצטרך להתמודד עם הממרח המסריח של אמא שלי, אבל שוב המזל החליט להאיר לי פנים וברגע שהוצאתי את הכריך כבר הבנתי במה מדובר. ״פיייי מה זה הסירחון הזה?״ שמעתי קול בוקע מאחד התאים הסמוכים. נגסתי בכריך, היה לו טעם של חתול מת וצואה של כלבים, נחמד. סיימתי את ארוחת העשר שלי, הוצאתי ספר קריאה שהתחלתי לא מזמן ובעודי הולכת המשכתי בקריאתו. לפתע נתקעתי במישהו והוא נפל על הרצפה. ״תסתכלי לאן את הולכת!״ אמר הקול הנשי בכעס. הבטתי אל הרצפה וראיתי מישהי בגילי משפשפת את רגלה בכאב. ״מצטערת…״ מלמלתי ועזרתי לה לקום. ״איך קוראים לך?״ שאלתי. ״מאיה, ולך?״
״ליהי.״ אמרתי.
״נעים להכיר,״ אמרה ״ראיתי אותך היום בכיתת ערבית.״
״כן…״ מלמלתי ״פאדיחה.״
הבטתי בה, היה לה שיער קצר ועיניים חומות בצבע דבש. ״מצטערת שאני כזאת,״ אמרתי לה. ״לפעמים אני קצת שוקעת בעולם שלי…״ ואו, זה היה אחד ממשפטי הפתיחה המפגרים ביותר שאמרתי. בעצם, אני חושבת שהוא נמצא במקום הראשון במצעד הזה (יותר גרוע מהפעם ההיא שדיברתי עם חתיך כשאני מחזיקה שקית עם קקי של כלב) ״לא נורא…״ אמרה מאיה ״קורה לכולם.״ נפרדנו לשלום כי היא הייתה צריכה ללכת לסיפרייה ואני המשכתי לי בדרכי. יום מדהים, עשרות עננים טיילו בשמיים (סיפרתי לכם שאני סופרת עננים?) הסנוביות מהכיתה שלי מביטות בי ומגחכות, אכלתי כריך בטעם חתול מת והטעם עוד לא עבר לי מהפה, ממש היום שייחלתי לו. כשראיתי שחבריי לכיתה מביטים בי (אין צורך להודות בכך, אני יודעת שאני בן אדם מעניין) עברתי מקום. הסתובבתי בחצר ומצאתי שולחן קטן עם שרפרף בחלק המוזנח של החצר, המקום המושלם בשבילי. משהו מציק לי בפה, אני לא אתפלא אם זאת אוזן של חתול שאמא הגניבה לי לכריך, כדאי שאוציא קיסם.

10:40, הפסקה, חצר בית הספר.
זאת הייתה חתיכה קטנה ומגעילה, בלתי מזוהת. העפתי אותה עם הקיסם. אני ממשיכה לכתוב ביומן בעודי יושבת בחלק האחורי של החצר, אני לא אתפלא אם יש כאן בעליי חיים ארסיים, היו שלום חבריי.
טוב מישהו מתקרב, אני צריכה לסיים לכתוב…