מציאות מדומה 1D עונה 2 – פרק 34

~~~נקודת המבט של אלה~~~

הייתה לנו נשיקה מדהימה, עד שהפלאפון שלי צילצל. הארי ואני הורחקנו מהשפתיים אחד של השנייה ונאנחתי. הוצאתי את הפלאפון מהכיס וגילגלתי עיניים. מה כל כך דחוף עכשיו שלואי חייב להתקשר? החלקתי את המסך של הפלאפון שלי והנחתי את הפלאפון ליד האוזן. "כן לואי…." עניתי לו. "אלה! איפה אתם?! כבר שנה שאנחנו מנשים להשיג את שניכם בפלאפון!". נילחצתי קצת כשלא ידעתי שהם חיפשו אותנו כל כך הרבה. "תרגע לואי… מה הלחץ?" ניסיתי להשאר רגועה. "אתם מאחרים! אנחנו חייבים להתחיל בחזרות ובבדיקות סאונד. אתם רציניים איתי?!" הוא כולו נלחץ בפלאפון. "אוקיי אנחנו בדרך!" ניסיתי להרגיע אותו וניתקתי את הפאלפון. "מה קרה?" הארי שאל עדיין קרוב עם הפנים שלו אלי. "יש לכם חזרות ואתה יותר ממאחר… קדימה צריך ללכת" קמתי מהמעקה. "רגע, לואי אמר לך את זה? למה הוא לא פשוט התקשר אלי?" הוא שאל מבולבל תוך כדי שהלכנו לכיוון המעלית. אוף.. לא רציתי לעזוב את הנוף המדהים הזה. הכל היה לבן מעבר לחלון והתחיל לרדת שלג ובמיוחד מה שלא רציתי זה היה לגמור את הנשיקה שלי עם הארי. "מתברר שהוא כן. כמה פעמים, ופשוט לא ענינו" עשיתי פרצוף תמיד מתנצל – התכוננתי להראות את הפרצוף הזה ללואי כשנגיע… אוקיי, עכשיו אני ממש צריכה קפה. איזה עצבים עם הקפאין הזה! מה החוק האדיוטי הזה שמי שבהריון לא צריכה לשתות קפה… אעח, אני שונאת את זה. איך אני אסתדר עכשיו תשעה חודשים בלי זה… זתומרת, אם אני ארצה להשאיר את התינוק הזה בכלל, או אם הארי ירצה להשאיר. הייתי ככה קרובה לספר לו היום, אני נשבעת רציתי לספר לו. זה היה הרגע המושלם! אבל כשהתחלתי לספר לו הוא נראה כל כך לחוץ! כאילו שהוא ידע מה אני הולכת לספר לו… ראיתי על הפנים שלו כמה שהוא לא רצה שאני אגיד את זה. העיניים שלו התחננו. זה כאילו הוא מעולם לא רצה לדעת. אז שיקרתי לו ושינתי מיד את מה שבאמת רציתי לעשות. וזה היה נורא. כי נמאס לי לשקר ככה.

הארי ואני הלכנו כל הדרך חזרה עד לאולם ההופעות שלהם בברלין ובכניסה ניתקלנו בחבורה של כמה מעריצות, משהו כמו עשרים מעריצות שסרבו להתפנות משם עד שהם יראו את הבנים. ברגע שהן קלטו את הארי -ואלוהים יודע איך הן יודעות מאיזה כניסה הבנים אמורים להיכנס – כי יש מליון כניסות למקום הזה, הן ישר התחילו לצרוח כשהוא ניסה ללכת בינהן ביחד איתי. השומרים ניסו להוזיז אותם אבל הבנות האלה -כשהן רוצות משהו שקשור לבנים, אפילו אלוהים לא יכול להתערב… "זה בסדר, אני מסתדר" הארי אמר לשומרים ונעצר. השומרים זזו אחורה והמעריצות נעמדו סביב הארי בהלם כאילו הן רואות עכשיו את אלוהים. "מה כל המהומה בנות?" הוא שאל רגוע עם החיוך הכובש שלו. "אנחנו רוצות לראות אותכם" ילדה אחת אמרה. "אנחנו יודעות שיש כאן הופעה היום בערב ואנחנו באות, התעקשנו לראות אותכם עושים חזרות." עוד ילדה אחת אמרה וכל הבנות הסכימו איתה במלמולים. "לא יכולות לחכות הא?" הוא צחק וכמובן שכל הבנות צחקו יחד איתו. גם אם הוא היה אומר את הדבר הכי לא מצחיק בעולם הן היו צוחקות. וזה מה שיפה בהן. לא משנה מה הבנים האלה יעשו, הם יהיו מושלמים מבחינתן. "אנחנו יודעות שאתם עושים כאן חזרות עכשיו! קראנו באינטרנט!" ילדה אחת שנראתה דיי משוגעת קפצה פתאום. "וואו.. אתן באמת סטולקיות כמו שאומרים שאתן, נכון?" הוא התבדח והן צחקו ואישרו את השאלה שלו. "את והארי באמת יוצאים?" ילדה אחת העיזה לשאול וזה גרם לי קצת לחייך. אבל דיי פחדתי לענות. לא ידעתי מה תהיה התגובה שלהן, אבל הנהנתי לאט והארי דיבר במקומי. "כן, אנחנו באמת יוצאים" הארי אמר וסובב את היד שלו מאחורי הגב שלי. "אווואוו, אנחנו רק רוצות שתדעי, שאנחנו אוהבות אותך ואנחנו חושבות שזה לגמרי חמוד" הבנות כולן השמיעו צליל של אואווו שגרם לי לגמרי לצחוק אבל הייתי מופתעת מהתגובה. "באמת?" פתחתי עיניים. "כל מי שהארי אוהב אותו, גם אנחנו". זאת הייתה התשובה הכי מוזרה ומלחיצה שיש, אבל שמחתי שאחת הבנות אמרה אותה, ועוד יותר שמחתי שהשאר הסכימו איתה. "נשיקה!" אחת הבנות אמרה ואני והארי היינו מבולבלים. פתאום כל הבנות התחילו להגיד את זה. "נשיקה! נשיקה! נשיקה!" הרגשתי את הפנים שלי כבר הופכות לאדומות לגמרי. הארי הסתכל עלי ובלי שכבר שמתי לב הוא הכניס אותי לתוך נשיקה עדינה ונעימה. הבנות צרחו כאילו שהוא הציע לי נישאוין עכשיו או משהו וחלק אפילו הספיקו לצלם את זה. אוקיי, עם אף בן זוג עד עכשיו זה לא קרה לי! "יודעות מה. אני אכניס אותכן כדי שתוכלו לראות את החזרות…" הן עצרו אותו באמצע עם צרחות והתלהבות. "אבל!" הוא עצר את הצרחות שלהן. "אבל אתן חייבות להבטיח לי כמה דברים…קודם כל אסור לכן לעשות את זה בפנים. בלי צרחות. אתן חייבות להיות בשקט. דבר שני, לפני שהמופע מתחיל אתן חייבות לצאת כדי שתוכלו להציג את הכרטיסים למאבטחים בכניסה ולשבת במקום שלכן." הבנות התרגשו כל כך והסכימו לכל מילה שלו. הארי תפס לי ביד ולקח אותי פנימה כששאר הבנות עקבו אחרינו.

"הבנות התיישבו במקום המושבים, השורות הראשונות כמובן. כשהארי ואני עלינו למעלה למאחורי הקלאים. "תודה באמת שהגעת! יש לנו רק שעתיים עד המופע! ומה כל הבנות האלה עושות כאן??" המנהל כעס עליו והרגשתי רע עם עצמי כי זה דיי באשמתי. "היי! תרגע אוקיי! דבר ראשון הבנות האלה איתי, נתתי להן להיכנס ולראות את החזרות. דבר שני הגעתי! נכון? אז מה כל האשמות האלה עכשיו!" הוא לא עזב לי את היד והתעלם ממנו כשהמשיך לכיוון שאר הבנים. ראיתי בעיניים של המנהל כמה שהוא שונא אותי… אף פעם לא באמת עשיתי לו משהו!
"אלההה!" שמעתי קול מתוק רץ אלי והייתי לגמרי מבולבל כשהסתכלתי למטה. העיניים של כל מי שהיה באיזור נפתחו לרווחה כשהם הסתכלו על לוקס. היא אמרה אלה?! היא אמרה את השם שלי! אני לא מאמינה! היא התקרבה אלי והרמתי אותה. "אומיגאד! לוקס. מה אמרת עכשיו??" שאלתי אותה מופתעת ומבוהלת. "תגידי את זה שוב לוקס… תגידי מה שאמרת" זאיין אמר כשכל הבנים התקרבו אלינו. "קדימה לוקס. תגידי מה שאמרת. תעשי את זה בשביל אמא" לו אמרה כשגם הייתה מופתעת. כולנו הסתכלנו על לוקס מופתעים. "אלה" היא אמרה שוב והרגשתי חיוך ענק על הפנים שלי. הם כולם התרגשו. אפילו יותר ממני. הקול החמוד שלה היה כל כך מתוק במיוחד כשהיא אמרה את השם שלי. "קדימה בנים, לבמה" לו אמרה והם כולם התכוננו ללכת לבמה. "אני אראה אותך אחר כך" הארי אמר לי ונתן לי נשיקה לפני שנתן אחת ללוקס והלך לבמה.

*************************************************************************
***************************************
*****************************************************************,

עבר הרבה זמן מאז המופע התחיל וכבר התחלתי להיות ממש עייפה. ישבתי מאחורי הקלאים עם לוקס וראיתי שהיא מתחילה לפהק. "לפחות אני לא היחידה שעייפה" אמרתי לה. "קדימה לוקס בואי נלך לישון קצת" אמרתי לה וקמתי ביחד איתה מהספה. הלכתי לאחד החדרים שלואי יידע אותי קודם שיש שם מיטה והשכבתי שם את לוקס כששכבתי ביחד איתה. רק רציתי להרדים אותה, אבל לא התכוונתי להירדם ביחד איתה, למרות שזה מה שקרה בסוף. נירדמתי ביחד עם הרעש הנמוך של המוזיקה ושל הבנים שרים ברקע.