שלום, יפהפייה – פרק 37.

~ מנקודת מבטו של זאין ~

אני ועופרי התיישבנו על גבי הכורסה וצפינו בסרט מסוים שלא היה לי מושג בדיוק על מהו מבוסס, לא יכולתי להוריד ממנה את העיניים.. היא הייתה עוצרת נשימה, מהפנטת ומכשפת כשרק האור מהמסך האיר את פניה ולא דבר אחר.. עיניה הירוקות היו חתוליות וגדולות למדי, ירוקות כדשא טרי ורענן, היה בעיניים הללו משהו כה עמוק שפשוט פרקו אותי על נשקי כל פעם מחדש וגרמו לי ליפול כחרב לרגליה, העיניים הללו גנבו את לבי עוד ממבט ראשון, רק שנייה עברה והייתי שלה.. לפתע לבי התכווץ בכאב ודמי החל במעט להתחמם בעורקיי כשנזכרתי כיצד הנחתי שהרגשות שלי אליה יהיו זמניים בלבד, שאסור לי להיגרר בעקבותיהם ולתת לה וללואי לחיות ולאהוב בשקט.. אבל לא, היא אינה הניחה לי, ובכל פעם כשהיא נכנסה מסף הדלת, הקרקע התפוגגה מתחתיי, מראיה חלחל לי כה עמוק כמכה מענה מתחת לחגורה וגרם לי להיות קצר נשימה.. הייתי חייב אז להבליע חיוך ולהסתיר את סערת הרגשות שהלמה בי, אבל לא יכולתי לעוד המון זמן.. אני עדיין מתפלא על עצמי שנשקתי אותה בזמן שהייתה עם לואי, מה שגם גרם להם להיפרד.. אבל הוא מאושר עם נוי, או לפחות היה מאושר.. ואני מאושר ומאוהב עד כלות נשמתי עם עופרי, אז הכול בסדר עכשיו, וגם במבט לאחור.. אם והייתה לי את האפשרות לחזור לאחור.. הייתי עושה זאת שוב, אין לכך כל טיפת ספק.
"זאין! אתה רואה את הסרט או רק מביט בי?" היא שאלה בצחקוק והתבוננה בי במבט חטוף, לכדתי את שפתי התחתונה בין שיניי.. לכל הרוחות, פגשתי שוב בפה המושלם הזה שלה, הנפוח במקצת והמגרה, בצורת לב ורדרד, "בך, את הרבה יותר מעניינת" קרצתי בזמן שהדקתי עוד יותר את אחיזתי סביב מותניה ומשכתי אותה אליי כך שראשה נשען על החזה שלי.
"זאין.. לכמה זמן אתה עומד לטוס?" היא לרגע שאלה אותי בשקט.
נאנחתי, בדרך כלל אני והבנים נרגשים ולא יכולים לחכות שכבר הסיבוב הופעות העולמי יתחיל ונוכל לטייל בכל העולם ולראות מקומות שלעולם לא חלמנו שקיימים בכלל, אבל הפעם.. יש משהו שונה, כי התאהבנו, באמת התאהבנו באהבה החזקה ביותר של החיים שלנו פעם ראשונה.. ואני לא יכול לסבול את עצם המחשבה שאיני אוכל לראות כיצד היא מתעוררת מנומנמת במקצת, וכיצד היא חייבת לקבל ממני נשיקה וחיבוק לפני שהיא צונחת חזרה לשינה.. אני נואש אליה, משתוקק, חייב.. מה אני אעשה בלעדיה במשך כל החודשים הקרובים? "שלושה וחצי.." מלמלתי.
היא התבוננה בי מוכת הלם, "זה כמעט ארבעה חודשים זאין!" קראה בכעס, "מה אני אעשה כאן לבד..?"
אמצצתי אותה אליי ונשקתי לראשה על מנת במעט לרסנה, "אבל אף', את ידעת זאת.. אם את אתי את חייבת לקבל את זאת שאני זמר בלהקה ויש לי הופעות, חזרות ומעריצים.. כמובן שאת במקום הראשון בשבילי ואני.. אני אעשה הכול למענך, הכול!" תפסתי את סנטרה בין אצבעותיי בזהירות כי הדבר היקר לי והשברירי ביותר בעולם, "ואת לא תהיה לבד מתוקה, כל הבנות חוות זאת גם כמוך.." קרצתי לעברה.
היא נאנחה והתרוממה מהכורסה, מכבה את הטלוויזיה ואוחזת בקערית הפופקורן הירוקה מפלסטיק בין ידיה, "אבל, אתה.. אתה מתכוון ללכת למועדוני לילה שם..?" היא שאלה בזהירות ובצעדים מהירים צעדה לעבר המטבח.
זקפתי גבה, "כן עופרי, אבל אני לא אשתה המון, איני רוצה גם שהפפרצי יצלמו אותי שיכור..!"
יכולתי לשמוע זרם מים נדלק וזה היה הדבר היחידי ששבר את השתיקה, "איזה מועדון?"
"מועדון לילה רגיל לגמרי, באמת אף', זה מה שאת חושבת עליו? על כל מועדוני הלילה?" גערתי בה במקצת ורצתי לעבר המטבח, החלטתי להפתיע אותה ולתפוס אותה כלל לא מוכנה, אחזתי בזוג מותניה הדקיקות, מכבה את זרם המים מאחוריי ומניח אותה על גבי השיש, ידיי לחצו על הירכיים שלה בעת שאפי היה טמון בצווארה.
"אני.. אני מדברת על הבנות שם.." היא מלמלה ורעדה במקצת.
עיניי נקרעו לרווחה ועזבתי אותה עוד לפני שהתחלתי, "מה?!" צעקתי, "את.. את חושבת.. לא, אני לעולם לא אבגוד בך עופרי, איך את יכולה לחשוב כך?!"
"אני לא יודעת זאין.. אולי אתה תשתה יותר מידי בלי לשים לב ותהיה שם נערה מפותחת למדי שתתחיל לפלרטט אתך כי מי לא תעשה זאת ואתה..-"
מהרתי לקטוע אותו, "היי.." קראתי בקול רך ולטפתי באצבעותיי את הלחי שלה, לחייה הסמיקו במקצת והיא נראתה קצרת נשימה, הבלעתי חיוך.. אהבתי את ההשפעה שיש לי עליה, רציתי לגרום לה רק עונג ואושר, "את הנערה היחידה בעולם בשבילי".
היא הנהנה וכרככה את זרועותיה סביב צווארי, "אני אוהבת אותך זאין.." לחשה ונשקה לשפתיי.
זרועותיי הקיפו את גבה ורק קרבו אותה אליי, לבי הלם בחוזקה וראשי הסתחרר וכאב כמטען חשמלי טעון בזוג קוביות קרח קפואות, דמי התפרע בעורקיי כתחושת קריעה שתקרע אותי לגזרים, צווחתי צווחת עונג בראשי כשלושני נקשרה עם שלה ברכות מלטפת ומשכרת חושים ומהדהדת בכל איבר, מערכת ותא בגופי ומחרבת אותי עד אפר.. התכווצתי והקרקע נשמטה מתחתיי, רעותיי צרבו ובערו כאש שחנקה אותי וגרמה לי להיות קצר נשימה בין רגע, התפוצצה כמכה מענה מתחת לחגורה בכל גופי וגרמה לכל שריריי להימתח בפעם אחת מורטת כל קצה עצבים.. קרביי להטו ואלפי צמרמורת כרסמו והצליפו בעת ובעונה אחת על גבי עמוד שדרתי, על גבי שכמותיי, על גבי בטני.. חסרות כל טיפת רחמים או אנושיות, חשתי כיצד להב חד ומושלם של תשוקה סוערת חסרת פשרות מפלחת את בית החזה שלי וגורמת לי לדמם בכל חלקיק וחלקיק בגופי.. השתנקתי בין הנשיקה בעת שידיי החלו אט – אט להוריד את החולצה שלה ואצבעותיה הארוכות גיששו לעבר הכפתור שבמכנסי הג'ינס שלי.. –
"רגע.." היא פלתה מתנשפת ונותרה עם חזייה מעליה, מכנסי הג'ינס שלי היו פתוחים לרווחה ובמעט החליקו, כל מערכותיי דלקו ודמי הלם במוחי.. אלוהים יש לה את הגוף היפה ביותר שראיתי בחיי.
"מה קרה?!" שאלתי בדאגה.
דמעות עמדו בעיניה, היא פתחה את פיה על מנת לדבר אך סגרה אותו בין רגע.. שפתיה נראו יבשות ופניה היו לבנות וחיוורות, היא רעדה. ראשה היה מושפל לרצפה ושערה הסתיר את כל פניה, עכשיו אני באמת דואג, העברתי קצוות שיער מרדנית לאחורי אוזנה, "דברי אתי". האצתי בה ברכות.
"זאין.. אני.. אני.. אני חולה.." היא מלמלה בלחש ודמעה בוגדנית זלגה מעיניה.
זקפתי גבה, "בסדר, אז בואי אני אקח אותך לרופא, או שכבר הלכת? יש תרופה שאת צריכה לקחת?" מהרתי להרים את חולצתה מהרצפה והגשתי לה מנסה כמה שיותר לא לאבד שליטה, אבל הייתה מין נימה בקול שלה שנשמעה כאילו זה הרבה יותר עמוק ומסובך מרק שיעול..
"לא אהוב שלי, אני מתכוונת.. אני מתכוונת שאני חולה מאוד.." היא חבקה את עצמה ועזרתי לה ללבוש את החולצה מעליה.
לא הצלחתי להבין למה היא מתכוונת, "עופרי, בבקשה.. אני מתחנן, דברי אתי!" הגבהתי במעט את קולי.
"זאין, אני.. אממ.. זה…-" היא קשרה את אצבעותיה האחת בשנייה.
עיניי נקרעו לרווחה, "פשוט דברי עופרי!"
"יש לי.. יש לי.." היא תפסה את ראשה בין ידיה, "יש לי סרטן בדם..!" היא צעקה זאת ורצה במעלה המדרגות כשדמעות זולגות מעיניה.
דום לב.
תפסתי את ראשי בין ידיי, דמי קפא בעורקיי. הקרקע נקרעה לגזרים מתחתיי, כל עולמי נדם והחשיך מעליי מלכת, חשתי כיצד ראשי מסתחרר בתוקף וכואב לי.. הולם בחוזקה ובהטרפת דעת, לכדתי את שפתי התחתונה בין שיניי, בטני התהפכה בתחושת בחילה מחליאה, אבדתי את שיווי המשקל ופשוט נפלתי על גבי הרצפה, מתכנס בעצמי.. הדמעות עמדו בעיניי אך לא יצאו, לא יכולתי לדבר, לנשום או ללכת.. לא יכולתי ללכת אליה.. הייתי מוכה הלם.. הייתי מכה נפשית… רעדתי וכל סערותיי סמרו, נכביתי כולי וקירות הבית סגרו סביבי וחנקו אותי, מרטו את עצביי והלהיטו את כל גופי כאלפי כוויות צורבות.. חשתי כיצד גוש הדמעות חותך את גרוני כסכין החדה שבחדות ואני מנסה לעשות דבר מה על מנת ללכת אליה אבל אין לי מספיק כוח בריאות שלי על מנת לעשות דבר.. חשתי כיצד ממש חורטים ומצלקים אותי.. מכאיבים לי, פוגעים בי, קוטלים אותי ויורים בלי למצמץ.. זה הכה בי כמכת ברק ביום בהיר, באופן טבעי ראשי עשה לעצמו לא. לא, לא, לא.. זה.. זה בלתי אפשרי, זו עופרי, אף' הקטנה שלי, הנערה שאהבתי במשך שנתיים שלמות.. חשתי כיצד אני מדמם בכל חלקיק, גיד, מערכת ותא בגופי.. כיצד להב חד ומושלם מפלח את לבי ומסתובב בו.. רקעתי בכפות רגליי על גבי הרצפה וראשי הושפל.. דמעה את ובוגדנית שמשדרת כה המון זלגה.. לא , לא אלוהים, למה?! למה?! למה דווקא היא?!
אני לא יכול לאבד אותה, לא בבקשה.. אני לא יכול, אסור.. אסור לה ללכת לי, אסור לה פשוט, אני אמות אחריה.. לאחר כל מה שעברנו ביחד, היא אינה יכולה לומר לי זאת, לא, היא אינה חולה! היא האדם החזק ביותר בעולם שהצליח לבנות אותי מחדש, היא אינה יכולה להתפרק לי מול העיניים.. איני מסוגל בכלל לחשוב על כך.
לא ידעתי מה לעשות עם עצמי, הייתי אבוד.. רציתי לברוח מהבית הזה, ממנה, מהמציאות, רציתי לברוח מעצמי, קללתי את עצם קיומי באותו רגע, חשתי כיצד אני נשבר ומתנפץ לאלפי רסיסים, נחרב עד אפר ומוותר.. עופרי..
עיניי נקרעו לרווחה ורצתי במעלה המדרגות לפתע, איני יודע מאיפה בדיוק הגרתי את הכוחות לכך אבל ידעתי שאני חייב לדבר אתה על זה, איני יכול לנטוש אותה, לא עכשיו ולא אף פעם!
היא שכבה על גבי המיטה, כשפניה קבורות בכר, היא בכתה בשקט, נאנחתי על המשקוף והשפלתי את ראשי, "מאמי שלי…" לחשתי וכרככתי את זרועותיי, נשכב לידה ומקרב אותה אליי, נשקתי לראשה, "זה באמת..?"
היא הנהנה, "אני.. אני מצטערת זאין..-"
"לא, אין לך על מה!" מהרתי לקטוע אותה. "אני מצטער על התגובה שלי.." לחשתי, "פשוט.. את.. את.. לא, את תצאי מזה, אני לעולם לא אתן לך ללכת לי, לעולם לא.. אני.. אני לא מוכן לוותר עלייך.." אחזתי את ראשה בין ידיי, "את מבינה זאת?"
היא אמצה את ראשה אל החזה שלי, "אני מפחדת לאבד אותך.." אמרה חרש.
"לא מותק זה לעולם לא יקרה!" נשקתי נשיקה קטנה לשפתיה, "את לעולם לא תאבדי אותי, ואני לא אותך.."
"אני הייתי צריכה לספר לך כבר מלפני.. מלפני מאז ומעולם ש.. שאני חולה בזה.." היא לחשה.
זקפתי גבה, "מה זאת אומרת מתוקה?"
"הייתי חולה בעבר, אבל הפסקתי עם הטיפולים, ועכשיו לפני חודשיים הדיעו לי על כך שוב.. ואני כמו מפגרת שותה ומעשנת, מה חשבתי לעצמי?!" היא צעקה וסתרה לעצמה.
אחזתי בידה ונשקתי לאצבעותיה אחת – אחת.. "היית צריכה לספר לי.." הסכמתי אתה, "אבל זה לא עוזר עכשיו, אנחנו נלחם, את מבינה אותי?"
היא הנהנה, "אבל מה.. מה אם..-"
"לא". מהרתי לקטוע אותי והדמעות החלו לזלוג מעיניי בלי התראה מוקדמת, "אני לא רוצה לשמוע אותך אומרת זאת, מבינה? לא!"
היא פלטה פיהוק קטן ומחתה את דמעותיי, "אבל אי אפשר.. אי אפשר למנוע את הבלתי נמנע..-"
"שבסוף לי ולך יהיה סוף טוב". השלמתי אותה.
היא נאנחה, "זאין.. אני לא מפתחת שום תקוות שווא, וגם אתה לא צריך".
"אני צריך אותך ואני אעשה הכול בשבילך!". הגבהתי במעט את קולי אך רסנתי את עצמי מהר, לעולם לא שלטתי טוב בכעסים שלי או בטון דיבור שלי, היא הבינה זאת ברוב המקרים וצחקה עליי על כך.. אבל עכשיו אני חייב לקבל אותה, אני חייב לשלוט בעצמי ולהיות חזק למען שנינו.. "לכי לישון.." מלמלתי, "נדבר על כך מחר.." ועדיין לא האמנתי שהיא.. שהיא באמת.. חולה, חולה בסרטן הדם, בלוקמיה.

~מנקודת מבטה של מלאני~

כולנו התיישבנו סביב הבריכה בבית של הארי, זאין ועופרי נראו במעט מרוחקים מכולם אבל קבלנו זאת בשמחה שהכול בסדר אתם, לעומת לואי ונוי שנראו כל כך קרובים וכל כך קרועים לחלקים.. התיישבתי על גבי ברכיו של ליאם כשזרועותיו כרוכות סביבי ואצבעותנו משחקות האחת עם השנייה. הוא נשק לעורפי גורם למקום לצרוב ככוויה וללבי להלום בחוזקה, הסומק החל ללהוט על גבי לחיי בעוז וכל מערכותיי דלקו, ידיו במעט לחצו על גבי הירכיים שלי גורמים לכל שריריי להימתח בפעם אחת מורטת כל קצה עצבים, זה חלחל לי כה עמוק וגרם לי לדמם בכל חלקיק וחלקיק בגופי, כמכה מענה מתחת לחגורה התכווצתי בעונג וחשתי פקעת אחת של שיכרות והתמכרות, עונג ונואשות לגבר שלצדי שידעתי שאוכל לעשות הכול למענו, החיוך לא נשמט מפניי, כה שמחתי למעננו, התבוננתי לרגע באלנה, היא והארי נראו כה מאוהבים יחדיו.. כאילו והוא אינו מוכן לשחרר אותה ולו לרגע ממנו, היא החזירה לי מבט וצחקקנו בשקט, אני כל כך אוהבת אותה, היא חברתי הטובה ביותר ומעבר לכך.. ממש כמו האחות שלעולם לא הייתה לי, אני לעד אעריך את הארי על כך שהצליח לתקן אותה מחדש ויותר מכך.. אמש היא ספרה לי שהיא נפגשה עם אמה, הוא גרם לה לעשות את הצעד שאני כבר שנים לא עשיתי.. הם נועדו להיות ביחד, אני רק מקווה שאני וליאם גם נחזיק המון זמן.. כי.. אני חבילה כבדה מידי כמו שאומרים, אני קנאית באופן מחליא ונואשת לתשומת לב מהבן זוג שלי, איני קלה כלל ויש לי את הסיבוכים שלי.. אני משערת שאני כך בגלל הילדות הנוראה שלי שליאם יודע רק חלק קטן ממנה מהמוסד לעבריינים צעירים והגמילה מסמים, והוא מקבל אותי כמו שאני.. הוא אוהב אותי.
נייל החל לנגן בגיטרה ומאיה התבוננה בו בחצי חיוך, ראשה מונח על גבי כתפו, איני מבינה מדוע הם לא זוג אם כל כך טוב להם ביחד.. נאנחתי, אנחנו פשוט חבורה של דפוקים לפעמים, אוהבים לסבך את העניינים ולקשור אותם ברשת חוטים אחת שאנו נאבדים בה..
הבנים החלו לשיר שיר מסוים ואני והבנות רקדנו קצת בישיבה.. צוחקות ומחייכות אל כל אחד ואחד מהם.. באמת חשתי שמצאתי לעצמי את המשפחה השנייה שלי ואת חברי האמת לחיים שלי.
לפתע שלפתי מעטפה מהתיק, "לני, נחשי מה זה…!"
עיניה נקרעו לרווחה, "אלוהים! זה המכתבים מה..-"
הנהנתי, "כן, התשובות של המבחנים שלנו! מוכנה לבדוק..?" קרצתי לעברה.
"מה זה?" שאל הארי מבולבל.
נוי נאנחה, "הארי, אתה לא מודע לכך שחברה שלך לומדת באוניברסיטה?" צחקקה, "ושיש מבחנים שם ומקבלים תשובות..-"
"שקובעות אם אנחנו ממשיכות לשנה הבאה או לא!" השלמתי אותה באושר.
עיניו של ליאם אורו כזוג נרות חג מולד שגרמו לי לאבד לרגע את עצמי ולהיות קצרת נשימה, אבדתי את שיווי המשקל ופלטתי אנקת ייאוש, "אל תביט בי כך.." לחשתי.
הוא הבליע חיוך ונשק נשיקה קטנה ומרטיטת לב לשפתיי, "פתחי מתוקה, קדימה!". האיץ בי.
ידיי ברישול קרעו את המעטפה, זוג ניירות יצאו, אחד מיועד לי ואחד מיועד לאלנה, הגשתי לה את שלה ואני אחזתי בשלי, לפתע הדאגה עקצצה בי וכרסמה בי.. קבלתי עווית והתכווצתי בכאב, לא הצלחתי במיוחד בבחינות, אפשר לומר שלא השקעתי גם כה המון זמן ללמידה כמוה, הייתי טיפוס שאוהב לצאת למועדוני לילה ולהכיר גבר חדש כל לילה, או בשלושה מילים – לא פגשתי בליאם. ופגשתי בו מאוחר מידי, היא לעומתי תמיד הייתה רחוצה יותר, שקדה ולמדה, אפשר לומר שיש לנו אופי כה שונה ואף קיצוני, אבל למרות הכול אנחנו סומכות אחת על השנייה ויודעות מתי ואיך לעזור.
"לני, אכפת לך להיות ראשונה..?" שאלתי בזהירות וברעד ואין לי מושג למה ואיך אך הדמעות איימו לזלוג מבעד לעיניי.
היא נראתה חיוורת כסיד ואחזה במעטפה ברעד, "הארי, אכפת לך..?"
הוא הנהנן וכולם התבוננו משותקים בהארי כשפתח את המכתב לרווחה, הוא בהתחלה נראה כלא ממש מבין מה בדיוק רוצים מהחיים שלו אבל לבסוף עיניו נקרעו לרווחה והוא חייך חיוך גאה, "לני, אהובה שלי, עברת!" הוא זרק את המכתב באוויר, והקפיץ אותה, נושא אותה בסגנון כלה ורץ אתה למים, כולנו צחקנו מכך ומחאו לה כפיים, "כל הכבוד!" קראנו לה.
היא חייכה חצי חיוך ונתלתה על גבי הגב של הארי, "אני לא מאמינה שעברתי.." היא אמרה מוכת הלם, "זה אומר שיש לי נאום להכין לקראת השנה השנייה.. אוי, לכל הרוחות..!" היא קראה.
עופרי צחקקה, "תהני מהיום ומחר תתחילי, את ממשיכה ללמוד, אנחנו גאים בך לני!!"
הארי נשק לנקודה הרכה שמתחת לאוזן, "אני גאה בך.." לחש וידיה חבקו אותו בחוזקה, לאחר מספר דקות שצחקנו על מנת להירגע הגיע תורי, "עכשיו את!" קרא לואי בחצי חיוך.
הנהנתי ופתחתי את הנייר המקופל לחצי מושלם ומדויק לרווחה, כיווצתי את עיניי והחלתי לקרוא, לגברת מרין.. בלה בלה בלה.. בעקבות בחינות הגמר בכימיה ופיזיקה.. בלה בלה בלה.. ובעקבות הישגים במהלך השנה… בלה בלה בלה.. אנו מצטערים לבשר לך שאינך תמשיכי.
הדף צנח ונשמט מידיי, עיניי נקרעו לרווחה ודמי נזל מפניי, תפסתי את ראשי בין ידיי והשפלתי אותו, מה? לא! אני.. אני חייבת להמשיך ללמוד.. איך לא עברתי? נכשלתי?!
"מה התשובה?" שאל אותי זאין.
ליאם אחז בדף שלי והתבונן בי, הוא נראה מוכה הלם ועצוב בשבילי, "מתוקה, אני מצטער..-" הוא מלמל והעביר קצוות שיער סוררת לאחורי אוזני אך מהר קטעתי אותו, "אני.. אני צריכה רגע לעצמי.." מלמלתי והלכתי משם, ליאם התכוון ללכת אחריי אך עצרתי אותו, "לבד" יריתי.
הוא נאנח והנהן, מבין אותי.. אבל הוא רק חושב שהוא מבין אותי..

~מנקודת מבטה של אלנה~

לאחר יום ארוך של תחרויות שחייה מצד הבנים וקרב תרנגולות, שירים, מוזיקה, צחוקים ושתייה.. מצאתי את עצמי כרכוכה במגבת סביב פלג גופי העליון בזמן שהארי יוצא בעקבותיי כשמגבת כרכוכה סביב פלג גופו התחתון.
צנחתי על גבי המיטה ועצמתי את עיניי, חשתי מצד אחד צער עז בשביל מלאני, היא הייתה חייבת זאת, לאחר המוסד לעבריינים צעירים ומרכז הגמילה מסמים.. היא הייתה צריכה להוכיח לשופטת ולמשפחתה שהיא יכולה לחזור לדרך הישר ולהצליח בלימודים, זה גם היה התנאי שלה על מנת לא לגמור במוסד, ולא, היא נכשלה. אמרתי לה שהיא חייבת ללמוד ולתפוס את עצמה בידיים אבל כרגיל, למה שהיא תקשיב לי כשתור ארוך של בנים מחכים לה על סף הדלת? גלגלתי את עיניי ופלטתי אנקת ייאוש, אבל היא אינה מבין הנערות שאוהבות ללמוד, כמוני לפחות.. יש בה משהו שונה, יש בה מין כדור לבה מאיר וגועש, חזק ובעל עוצמה אדירה שכה מנוגדת לשלי או של החבר החדש שלה ליאם.. –
"מה זה?" שאל אותי הארי ונשען על גבי הארון, אוחז במחברת אחת שהייתה קטנה בידיו.
עיניי נקרעו לרווחה במבוכה, "שום דבר". אחזתי במטוס הנייר התלוי על גבי הצוואר שלי, השרשרת שהעניק לי ולא הורדתי אותה ולו לרגע מהצוואר..
התקדמתי לעברו וידיי מושטות לעבר המחברת שלי בחצי חיוך אוהב לעברו, הארי התעלם מהמחווה שלי וממני, עיניו סוקרות את המילים הכתובות בחוזקה על גבי הדף.
"את כתבת?" הוא שאל.
הנהנתי בייאוש, אני חסרת תקווה, הוא ראה זאת. "כן, אבל זה לא כל כך טוב.." התנצלתי משום מה.
הוא התקדם לעבר המיטה ואני רצתי אחריו שומרת על המגבת שלי שלא תיפול ממני, למרות שבמחשבה שנייה אולי זה יגרום לו לנטוש את עיניו מהמחברת.. הבלעתי חיוך, אוי, אני מושפעת ממנו ומהראש שלו.. התיישבתי לצדו, מנסה להחזיר אליי את המחברת והוא בכוונה הרים את ידיו כלפי מעלה וידעתי שאין לי סיכוי להגיע אליו עכשיו. "הארי" התלוננתי במעט כעס.
הוא התעלם מהנזיפה שלי וצעד כמה שרק יותר רחוק ממני, עיניו סורקות את הדף ולא נוטשות אותו, קללתי על היותו כל כך גבוה וחזק.
"עיניו בוערות עם אש שמפלחת את לבי..", הוא קימט את מצחו, נפרקתי על נשקי ונהייתי אדומה בין רגע, לא מספיק שפלג גופו העליון והמוצק חשוף לפניי.. לכל הרוחות. הוא ספג את שאר הכתיבה בשקט לפני שחיוך בעל ידיעה שינה את פניו, "האם זה אני?" שאל הארי בהתרגשות.
"לא..!" הגבתי בחופזה, קופצת לעברו.
הוא התחמק ממני בקלילות מעצם הניסיון הכושל שלי, הגביהה את עצמו על גבי קצות אצבעותיו רק יותר ממה שהוא כבר עכשיו גבוה ממני. הייתה לי הרגשה מרגיזה שהוא פשוט נהנה מזה.
"זה נשמע כמוני". ירה.
"זה לא אתה. זה רק סיפור" עניתי במהירות.
אני נואשת חסרת כוחות, דחפתי אותו בחזהו, מפתיעה אותו ומפילה אותו לאחור על גבי המזרן. יתרון הגובה שלו כבר לא התנשא מעליי, הבלעתי חיוך. הגוף שלי עלה מעליו במקצת, מנסה להתעלם מידו שעלתה במקצת מתחת למגבת שלי.. נאנקתי וחטפתי את המחברת ממנו והתרוממתי בקפיצה מנסה להתחמק ממנו, במהירות דוחפת את המחברת לתיק שלי.
"בשביל מה זה?" הוא שאל בתמימות והתיישב על גבי מרפקיו, זה בגלל שאני אוהבת אותך הארי.
נאנחתי והתבוננתי בשעון, אנחנו צריכים כבר ללכת, הארי ונייל הביטחו שיסיעו אותי ואת כל הבנות לקניות היום בערב, "אנחנו מאחרים". אמרתי במעט דאגה ובמהירות שלפתי בגדים מהארון.
"תתלבשי פה.." הציע, "זה חוסך לך זמן ללכת עד לשירותים שכאן ולחזור" עיניי נקרעו לרווחה, יש לו שירותים בחדר וזה יקח המון זמן?! גלגלתי את עיניי, הארי, הארי, הארי.. "אבל גם אתה צריך להתלבש.."
"את יכולה להלביש אותי" הבזיק לעברי חיוך.
נאנחתי, "בפעם אחרת" שלחתי לו נשיקה ונכנסתי במהירות לעבר השירותים נועלת מאחוריי. לכל הרוחות, הוא פשוט לוקח את נשמתי.. ובאמת מפלח את לבי עם האש שבעיניו..

אני כבר הייתי בחוץ, הערב החל לרדת במקצת, עושה את דרכי במורד המדרגות לעבר מכוניתו, לפתע הארי תפס וקפל את מעיל הג'ינס שלי ששכחתי והניח על גבי התיק שלי.
"תודה" חייכתי.
"את לא הולכת להגיד לי, לני?" הוא נשמע קצת משועשע.
אני חדלתי בתנועתי במורד המדרגות של הווילה האדירה שלו, הסתובבתי לאחור על מנת להתבונן בו. ידיו נקברו עמוק בכיסיו, שיערו המתולתל משוך ופרוע לאחור, חולצת טריקו שחורה הדוקה נצמדה לגופו והדגישה את שרירי בית החזה שלו שכה אהבתי להישען אליהם ולחוש מעט שיער שמדגדג לי את הלחי.. לא כל כך אהבתי את הקעקועים שלו אבל הם גרמו להארי שמחה, תחושה שהוא יכול להתבטא ולספר על עצמו ללא מילים, להוציא הכול החוצה.. ומה שגרם לו שמח שימח גם אותי.
"את לא צריכה להגיד לי, אני.. טוב, אני רק מעוניין" הוא הסביר כמעט בנימה של ביישנות.
השמש הייתה חמה, נדמית כאבקה על גבי העור החיוור שלי מבעד לפערים הקטנים בעצים בעלי העלים הירוקים והגדולים, הוא נעל את ביתו והתקדם אליי במהירות בזמן שהלכתי בשביל.
"אתה יודע שאני רוצה להתחיל לעשות קורס כתיבה באוניברסיטה" אמרתי.
"כן, נכון". הארי הודה, לוקח את ידי בשלו.. למה הוא נשמע לא כל כך מתרגש? ליאם מאוד התרגש למען מלאני רגע לפני שקבלה את המכה הארורה מתחת לחגורה הזו, הארי נשמע מרוחק.. ידעתי שאחיו נרצח ליד האוניברסיטה שאני לומדת בה, ידעתי שהוא חש אשם שהוא אינו עשה דבר ורק ברח, מותיר את אחיו לדמם למוות מאחור, הוא סיפר לי זאת עוד בדייט הראשון, אולי זה בגלל זה?
לא פעם דברנו על כך שאני רוצה לעשות משהו עם הכתיבה שלי, כמו שהוא מטייל לו בכל העולם ושר מידי יום ונותן את כל כולו, גם אני רוצה לעשות משהו בחיי. הארי השתתף בדיון הזה אבל הוא היה כרוח רפאים, לא מעורב כלל באופן מלא. אני חושבת שפשוט החלק הזה במוחו נסגר וננעל.
מעט דאגתי שאולי זה ירחיק אותנו זה מזו, הכרנו כשסיימתי את בחינות הגמר, כך שהיה לי ולו את כל הזמן שבעולם בשביל להכיר ולאהוב ולחוות את כל מה שרק חלמנו, שנינו לא הרגשנו בנוח מהנושא של האוניברסיטה, אך זה היה בלתי נמנע.
"טוב, חשבתי שאולי הם היו רוצים לקרוא משהו משלי.. אם יש לי רעיון.. אני אומנם רק אהיה בת 19 עוד מספר חודשים אבל.. למה לא לקרוא קטע שלי?" חייכתי.
פנינו למכוניתו, עוצרים ליד דלת הנוסע, מצב הרוח השובב שלו קיבל תפנית פתאומית וחדה למדי, הוא היה רחוק ממני.. "לא, זה רעיון טוב" הוא הסכים בשקט.
החיוך שלו אומנם היה חלש אבל הערכתי את המחווה שלו. "אם באמת מובטח לי מקום שם, אני יוכל לחזור הביתה בסופי שבוע ולהישאר עד יום שני, או שאתה יכול להגיע ולראות אותי". הצעתי, מחכה לתשובתו, ידעתי שזה קשה לו ללכת לשם, אבל הוא חייב להשאיר זאת בעבר. הוא אינו אשם! הוא היה נער, נער בן 15.. הוא נבהל, זו תגובה אנושית לגמרי, ועוד במציאות שבה חי.. ברור שהוא היה רגיש, אולי יש לו התקפי חרדה גם מזה?
"כן" הוא הנהנן בראשו באורח קל לוחץ את ידו בשלי.
"זה יהיה קל.." חייכתי חיוך מעודד.
"אלנה" קטע אותי הארי, אוי, הוא קורא לי אלנה. השתתקתי, מציצה לעברו, לוגמת אותו.. מנסה להבין אותו.. ראיתי שזה קשה לו מכה המון בחינות והוא צריך להילחם בעצמו על מנת להסתיר זאת, אגודלו הקשה ריחף על גבי גב כף היד שלי. "אנחנו יכולים לדבר על משהו אחר?"
"כמובן" אמרתי. הוא פתח לי את הדלת שלצד מושב הנוסע ונכנסתי פנימה, "מצטערת שאני משעממת אותך.." התבדחתי על מנת לרכך את האווירה.
הוא נכנס אחריי למושב הנוסע, רוכן וסוגר את החלל שבניניו, פניו מתקרבות לשלי, התבוסה בעיניו הייתה ברורה ושברה את לבי באופן מיידי וחסר רחמים. "זה לא זה מתוקה". הארי היסה את הלחי שלי, שפתיו מתקרבות לשלי ונושקות לי נשיקה קטנה שהעבירה רעד בכל גופי.
"אז מה זה הארי?" שאלתי.
הוא נאנח, "אנחנו נאחר.." גחך והתניע את הרכב, לוחץ על גבי דוושת הגז ואנחנו כבר רחפנו במעלה הכביש.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

סורי שלא המשכתי אתמול.. פשוט היה לי יום די ארוך, אז אני ממש מקווה שאהבתן ואל תרצחו אותי על הקטע עם עופרי !! יואו אני בשוק בכלל שכתבתי שיש לה סרטן בדם..!
אני ממש מקווה שאהבתן את הפרק הזה.. ! כבר יש לי רעיונות לעונה 2 אבל קודם לסיים את העונה הזו, לא? : )
אני מתה עליכן באמת שאני נקשרתי אליכן ! 3>
והיום אני גם אמשיך אולי את HTM ;]