חצאים- פרק 28

למחרת צפיתי בשיעור. ישבתי בכיסא בודד בפינה, מסתכלת על העומדים ומשחקים. זה הרגיש נורמלי, הרגיש אמיתי. הם היו קבוצה קטנה ואמיתית, לא ראיתי שיש אחד שקשה לו להיפתח. הם תחילה עמדו במעגל והעבירו קולות או תנועות בין אחד לשני, בלי לחשוב יותר מידי. הם השתמשו באינסטינקטים, לא נתקעו, זרמו, לא חשבו על ההשלכות, לא חשבו על זה שהם יראו מטופשים, והם באמת לא נראו מטופשים. אח"כ הם התחלקו לזוגות ושלשות, הוטל עליהם לבחור תכונה דומיננטית אחת לכל אחד שהיא תשחק בסצנה שלה המקום והזמן לא ידועים. כשאלירן עלה לשחק עלה לי חיוך על הפנים. התכונה שלו דווקא הייתה כעס, אבל הוא הצליח להביע את עצמו בצורה אמיתית, לא חשבתי שהוא משחק. הוא היה מדהים, גם הביקורות שהוא קיבל, והפרטנר שלו קיבל היו ביקורות טובות. התחברתי למגמת תיאטרון, אני לא יכולה להכחיש שלא.
אבל בכל מקרה, חשבתי המון האם המגמה הזאת מתאימה לי. לא הייתי בטוחה שאני אוכל לשחק כמו שהם שיחקו, עם כזה ביטחון, בלי לחשוב שנייה, פשוט להוציא, לשחרר, להתפרע. זה היה נראה שזה דורש המון. מעבר לריכוז גם מקוריות, גם יצירותיות- האם התכונות האלה נמצאות בי?
כשהצלצול נשמע יצאתי מהחלומות של עצמי. הם מחאו כפיים למורה המקסימה והם השתחררו. לקחתי את התיק שלי ובדיוק אלירן פנה אליי.
" היי " אמרתי בחיוך ונתתי לו חיבוק קטן.
" נהנית? " הוא שאל מסוקרן.
" מאוד " חייכתי אליו.
" תצטרפי? " הוא ניגש ישר לעניין.
" אני עוד אחשוב על זה " אמרתי לו בחיוך. הוא נגע לי שנייה ביד כמו אומר שלום והלך אל הדלת הראשית. אני הלכתי לדפנה ואמרתי לה תודה על שנתנה לי לצפות בשיעור, היא אמרה שאני מוזמנת לעדכן אותה אבל שאין לי עוד המון זמן, שהיא מחכה לתשובה בשבוע הקרוב. אני אמרתי לה שאין בעיה ויצאתי מהחדר. יצאתי לחצר, חיפשתי את יובל. ראיתי אותו והתקדמתי אליו, מקווה שאני לא אפריע לו בשום דבר. הוא קלט את מבטי, אמר כנראה לחבר'ה שישבו איתו שהוא הולך והוא פנה אליי.
" היי " הוא אמר ונתן לי נשיקה קטנה על השפתיים.
" אפשר לדבר? " שאלתי בחיוך.
" בטח יא מלחיצה, בואי " הוא אמר והחזיק את ידי. הלכנו לשבת במקום קצת יותר מבודד מהשאר שמשקיף על הכניסה לבית הספר.
" איך הלך? " הוא שאל כשהתיישבנו על הדשא כשאני יושבת בתוך החיבוק שלו.
" היה משהו.. " נאנחתי, " אהבתי, אני פשוט לא בטוחה שאני מתאימה לשם ".
" את באמת לא חייבת " הוא ניסה להרגיע, " אולי דברי עם עוד כמה אנשים ותבדקי מה ואיך.. אל תחליטי מהר, קחי את הזמן ".
" אתה מקסים " אמרתי לו, " ותודה גם על אתמול ".
" היה בינך לבין אחותי קליק בקלות כל כך.. זה הדהים אותי, שמחתי ".
" אתה חושב ככה? " שאלתי מחויכת.
" ברור " הוא אמר בצחוק, " אני שמח שנהנית ".
" היא מדהימה.. " אמרתי, " יש כישרון גדול בבית שלכם. אבל בטח גם אתה מוכשר בטירוף במשהו, פשוט צריך לגלות במה ". הוא נתן לי נשיקה קטנה בלחי ואני הסתכלתי לכיוון השער של בית הספר.
" תגידי " הוא אמר, " אפשר לשאול אותך משהו? ".
" ואתה קורא לי מלחיצה, תשאל ".
" יש משהו אחד שאף פעם לא דיברנו עליו.. הוא מסקרן אותי ".
" והוא? " שאלתי.
" המשפחה שלך " הוא אמר. אני חושבת שהבנתי לאן יובל חותר. התנתקתי ממנו והסתובבתי אליו כדי להסתכל עליו.
" מה אתה רוצה לדעת? " שאלתי.
" אני רואה שזה לא בא לך בטוב הנושא הזה.. את רוצה שנעזוב את זה? " הוא שאל בכנות.
" זה בסדר " אמרתי לו בחיוך, " פשוט תשאל ".
" אבא שלך.. " הוא נאנח, " איפה הוא? ".
" זה קצת יותר מסובך מסיפור להפסקה.. " אמרתי.
" קרה לו משהו? " הוא שאל במהירות, כמו מנסה למצוא תשובות לשאלות שמציקות לו, " אני לא רוצה להציק אבל זה פשוט מעניין ".
" אני אף פעם לא פגשתי אותו " אמרתי, " וגם לא אפגוש ".
" הוא נפטר? " הוא שאל לא מבין.
" לא פשוט.. זה לא ממש ככה ".
" תסבירי? " הוא ביקש עם העיניים היפות שלו.
" הוא מעולם לא היה " אמרתי לו, " אין לי אבא ".
" אז איך נולדת? " הוא שאל אותי.
" השכונה שלנו היא קצת יותר קשה משאפשר לחשוב.. אנחנו.. הרבה אנשים שם חיים בעוני כמו שאתה יודע, גם בגלל מחסור בעבודה, ואולי גם בגלל ריבוי של הוצאות שצריך למשפחות מרובות ילדים ".
" ואת מנסה להגיד ש? " הוא שאל לא מבין.
" אנחנו 5 אחים במשפחה, שני זוגות של בנות הן אחיות ביולוגיות. אני ונועה באנו מאותה אמא, יואב לא והתאומות לא. אמא שלי לא ילדה אף אחד מאיתנו, את כולם היא אימצה. הסיבה שהיא אימצה אותנו זה כי המשפחות שבהן היינו אמורים לגדול היו משפחות שהיו נותנות לנו חינוך רע, שהיה קשה לגדול בהן. היא לקחה אותנו תחת חסותה כדי למנוע מאיתנו חיים קשים. רובנו נולדנו פה, בשכונה שלנו, למשפחות דלות אמצעים. אמא שלי ידעה שלמרות שאנחנו נולדים בשכונה קשה שגם לה אין איך לפרנס אותנו, היא תוכל להעניק לנו משהו שאחרים לא. רובנו נולדנו כמתווספים לשלושה או ארבעה אחים נוספים, כך שהטיפול בנו יהיה כמעט חסר יחס. היא הבינה שהסיכוי היחיד שלנו לחיות טוב זה לחיות איתה. היא פנתה לאותן אימהות שהיא ראתה שהמצב אצלהן קשה, דיברה איתן בגובה העיניים והציעה הצעה. המשפחות האלה כיום גרות קצת יותר רחוק מאיתנו, באיזור קצת אחר.. אני לא מכירה מי הם שאר האחים הביולוגים שלי אבל אני חושבת שאני שמחה שבמשפחה הזאת גדלתי, בבית הזה, עם האמא הזו והאחים האלה.. " נאנחתי וכמה דמעות קטנות ירדו לי מהעיניים. לא סיפרתי את סיפור החיים שלי להרבה אנשים, אולי לא סיפרתי אותו בכלל, אולי בחלום לאחד או לשני. לשבת ולחשוף הכל מול הבנאדם שאני כמעט והכי אוהבת, היה בשבילי דבר חסר תקדים. זה הראה לי שיש בינינו קשר עמוק אם סמכתי עליו והוצאתי את הכל כמעט בשנייה.
" אמא שלי האמינה שהיא תוכל לגדל ילדים בצורה טובה, כי לה לא ניתנה היכולת להביא ילדים לעולם. מה שקרה, לפחות באימוץ שלי, זה שהיא ישבה עם האם שהייתה בהריון, ועם האב. הם ישבו בבית משפט וניהלו שיחות על גבי שיחות עם השופטים ועם תהליכי האימוץ. שתי הנשים, אמא שלי והאמא הביולוגית ישבו והגיעו להסדרים. אמי הביולוגית לפי הסיפורים של אמא הגיעה בהחלטה נחושה שהיא רוצה למסור אותי לאימוץ. ככה הדרך להשגת המטרה של אמא שלי הייתה פשוט יותר. כך קרה גם עם נועה ועם יואב, אבל עם התאומות לא. אותן אמא מצאה פשוט נטושות.. זה היה קשה כשהיא סיפרה לי על זה. היא הביאה אותן אלינו והכניסה אותן למשפחה.. יש לי משפחה מסובכת יובל.. אתה לא מבין לאיפה נכנסת ".
" אני מרגיש שאת חלק מהמשפחה שלי.. " הוא אמר לבסוף, " ומחובתי לדעת עלייך ועל המשפחה שלך. אני מרגיש שכשיבוא היום ואני ארצה להכניס אותך באופן חוקי לאחת מהמשפחה שלי, אני יודע שאני יודע עלייך הכל, כל דבר שאי פעם חלמתי לדעת או אמרת לי וזכרתי.. ואני יודע שקשה לך עם הסיפור הזה, אבל עכשיו טוב לך, ואני יודע שטוב לך. ואני רוצה להגיד לך תודה שסיפרת לי ושיתפת אותי.. ואמא שלך מדהימה " הוא אמר ונאנח, " אשת חיל אמיתית ". דמעות קטנות יצאו לי מהעיניים והתקרבתי אליו כדי לתת לו חיבוק אוהב. לא רציתי לשחרר את החיבוק הזה בעד שום מחיר שבעולם. הדמעות זלגו וזלגו והוא רק ליטף לי את ראשי והרגיע אותי. השתחררתי ממנו בסוף וניגבתי את הדמעות. הוא החזיק בידי ונישק את כף ידי. חייכתי אליו חיוך קטן.
" אתה הכל בשבילי " אמרתי בסוף עם הדמעות האחרונות.
" את חלק ממני.. " הוא חייך וציחקק צחוק קטן של הקלה. התקרבתי אליו ונישקתי אותו. אני מקווה שתמיד ארגיש שאני חלק ממנו.