דוחקים לפינה

התחושה המעיקה הזו,
כשדוחקים אותך לפינה,
גורמים לך להרגיש לא שייך,
שאתה לבד עכשיו,
שאין לך יותר על מי לסמוך,
על מי להישען.

נותנים לך להרגיש
שהמילים שלך לא שוות,
גם אם כן,
אין מי שיקשיב לך.
אם תדבר,
זה יהיה עוד משפט,
משפט מבין מיליוני משפטים,
עוד משפט מיותר.

גורמים לך להרגיש,
שאתה לא קיים.
פוסלים כל הצעה שלך,
רעיון שלך.

דוחקים אותך לפינה.
לא משתפים אותך,
לא מדברים אליך,
לא מקשיבים לך,
ולא שמים לב אליך.

וההרגשה הזו,
של הבדידות הקרה, המרה,
שנמצאת בפינה,
בלתי ניתנת לשחכה.

אי אפשר לבלוע אותה בשקט,
כמו כדור,
שבהתחלה זה קשה,
ובסוף זה עובר.
היא נשארת בגרון,
וחונקת אותך מבפנים.

היא תקטן עם הזמן,
אבל לא משנה כמה מים תבלע,
תמיד יישאר הטעם המר,
עמוק בגרון,
כמו שתמיד תישאר צלקת קטנה,
עמוק בלב.