כלואה – הקדמה

נשכבתי על המזרן הקשה שהיה שקוע במסגרת העץ המתפרקת שנקראה 'מיטה', לפי דברי האחראים על אותו החדר. סרקתי בחיפזון את הקירות, בעלי הצבע הלבן שהחל להתקלף, שהאפיר והתלכלך עם הזמן, כמנסה למצוא רמז או סימן שאני בעצמי לא יודעת מהו. על רצפת החדר נחה שכבת אבק ולכלוך, סימן משמעותי להזנחת החדר. בכל נשימה קטנה היה אפשר לקלוט ולנשום את האבק, שלא עבר כל כך חלק בגרון, ולעיתים גרם לנשימה להיעתק, או לשיעול כבד להופיע מדי פעם.
קרני שמש קטנטנות של לפנות בוקר עברו דרך הסורגים, שמילאו את החלון היחיד בחדר, חלון מרובע וקטן, שהיה ממול לקיר המיטה שלי. רק האוויר שבקע ממנו יכל למנוע מעט את תחושת החונק שעוברת בגרון בכל פעם שלוגמים מהאוויר המלוכלך והסגור שבחדר.
לא נשמעו אותם קולות ציפורים שבדרך כלל מאירות את הבוקר, באזור שבו אני גרה, או יותר נכון, גרתי. זהו היה חדר קטנטן, בלי יותר מדי דברים- רק מיטה וכיסא והגיטרה שלי, שהצלחתי להכניס מתחת למיטה. החדר היה ממוקם בתוך בניין ששכן בשום מקום, אני לא ממש בטוחה איפה- אבל דבר אחד אני יודעת בבירור- זה רחוק מהבית. אולי בגלל המיקום המוזר והרחוק והממש לא ידוע לא נשמעו קולות של ציפורים, שבדרך כלל מצייצות בשעות המוקדמות של הבוקר. מעניין מה יש בחוץ.
אני כמעט בטוחה שמקיף אותנו שטח עצום של אדמה, אדמה יבשה, שלאט לאט מתעצם עוד יותר. אבל אף פעם אי אפשר לדעת. בטח שלא בנסיבות שכאלו, שאני כלואה בתוך חדר רק יומיים, ולא זוכרת את הרגע שבו הכניסו אותי לפה, מה קרה, ואיך זה קרה. אני מרגישה תחושה מוזרה, כאילו שפתאום התעוררתי ביקום מקביל שכזה, בחדר הזה. כמו להסתכל בפעם הראשונה במראה.
אני מתיישבת על המיטה, וגוררת מתחתיה את הגיטרה שלי, שהצלחתי להגניב יחד איתי מבלי שהשומרים יראו. אני פורטת בשקט, ומתעודדת מהתוצאה של צליליה הנעימים של הגיטרה. אני לא שוכחת שיש השגחה מלאה על החדר שלי, ושככל הנראה מבעד לדלת יושב כרגע שומר ורק מחכה לשמוע ממני, ולכן אני פורטת בשקט, על המיתרים העדינים ביותר של הגיטרה.
לפתע, אני שומעת מבין צלילי הגיטרה קול מוכר של צעדים כבדים, המתקדם לעבר החדר. בטח אחד השומרים. במשך היומיים האחרונים אלו הקולות היחידים ששמעתי, מלבד צליל הגיטרה שלי. אני נפרדת מהגיטרה בפריטה קצרה ואחרונה, ומכניסה אותה מתחת למיטה במהירות.
קול הצעדים נעשה חזק יותר, הולך ומתקרב, כשלפתע הדלת נפתחת, ואחד השומרים אוחז ביד אחת בשתי ידיים של נער, שנמצאות מאחורי גבו, ובידו השנייה מהדק את ידו על פיו בחוזקה.
הנער מנסה לצעוק, להתנגד, אבל אחיזתו של השומר אינה מרפה ממנו.
הוא דוחף אותו אל תוך החדר, והנער מועד על הרצפה המלוכלכת, כשראשו מורכן, כסימן לכניעה. השומר יוצא מן החדר, וטורק אחריו את הדלת בחוזקה. הנער משתעל, עדיין על הרצפה, ואני מסתכלת עליו בתדהמה. לאחר כמה דקות של נעיצת מבטים בגב הנער, אני נזכרת איך השומר הכניס אותי לחדר, ממש כמו שדחף את הנער בחוזקה, ומושיטה בנימוס את ידי לעזרה. הוא תופס בה, יד חמימה ונעימה, וקם מן הרצפה, כשלפתע אני מזהה את פרצופו. "קייל!" אני קוראת אליו בתקווה קלושה.