משחקי הזמן – פרק 1 – מבטא גרמני

דמיינו לעצמכם את התמונה הבאה. כל העולם יושב סביבכם ולוחץ עליכם לעשות משהו, משהו שאתם ממש לא רוצים לעשות אבל אין לכם ברירה. חס וחלילה לא לציית לחוק אשר קובע ש… טוב נו, אני לא אהרוס לכם, אני רק אגלה לכם שמסתבר שאני ואחותי התאומה קצת הסתבכנו, ולא אשמתנו. זה יותר אשמת העולם אבל… אני פשוט אתחיל מההתחלה?.
בבוקר התעוררתי לקול צרחותיה של אחותי, אמילי. היא התאומה שלי אבל אנחנו לא יותר מידי דומים, אפשר לומר שמה שהלך ברחם של אמא היה בלתי אפשרי, היא עם שיער כהה ועיניים חומות ועור מנומש וקצת כהה. אני בלונדיני עם עיניים כחולות ועור בהיר מאוד. אין בינינו דמיון.
בכל מקרה, היא שוב פעם צרחה בגלל עכבר שהתרוצץ לו, חף מפשע בחדר שלה.
היא מחזיקה בדעה שאין לתת לבעל חיים כלשהו קטן ומכוער להתרוצץ לה על החדר ללא רשותה ובטח שלא לעלות לה על חפצים אישיים, כמו השידה הנמוכה שלה שבה היא שומרת את כל המכתבים מאבא.
שפשפתי את העיניים שהייתי בטוח שהן אדומות מחוסר שינה.
מאז שאמא נהרגה אני לא ישן טוב בלילות. אני ואמילי לבד בבית, אבא נלקח בידי זרים לפינלנד, ומאז רק מכתבים הגיעו אלינו. כמעט תמיד חלק מהכתוב נמחק על ידי עט אדומה ולמטה הייתה חותמת עם וי אדום. אבא היה סופר מוצלח מאוד, הוא כתב ספרים למבוגרים, לנוער ולילדים שהפכו לרבי מכר. הוא גם כתב לאחותי ולי ספר הרפתקאות ליום ההולדת.
"מה עובר עליך הפעם אמילי?, זה רק עכבר קטן" אמרתי.
"אדם! תפסיק! זה לועס את המכתבים תרחיק את התפלצת הזאת מהחדר שלי!" היא צרחה אלי.
"למה אני?" שאלתי.
"בבקשה" היא אמרה.
"אוף" מלמלתי לעצמי וקמתי מהמיטה.
העכבר היה קטן מאוד אבל בכל זאת הרמתי אותו. אמילי עיוותה את פניה.
"איכס" היא אמרה.
"הוא לא כל כך מגעיל" אמרתי. הורדתי אותו למטה לחצר ושחררתי אותו לחופשי.
"הרגת אותו?" שאלה אותי אמילי.
"כן" שיקרתי.
…
אחרי ארוחת בוקר היינו חייבים ללכת לבית ספר.
כמו רוב הילדים אני שונא את בית ספר אבל בניגוד לרוב הילדים אני שונא אותו בגלל שהמורות שונאות אותי בוודאות. למה? כי אני תמיד עונה להן, אני מתקן אותן.
כאשר היועצת באה ו"נתנה לי עצות שימושיות" החלטתי להתנקם בה ותאמינו לי, אחרי שסיימתי איתה היא ברחה בצרחות רחוק מאוד ממני.
עברה לבית ספר אחר אם זכרוני אינו מטעה אותי.
בכל מקרה הסיבה היחידה שאני לא מבריז מבית הספר היא שאבא ביקש ממני. במכתבים הוא תמיד כתב לי שאני חייב ללכת לבית ספר, שזה חשוב מאוד בשבילי.
אחרי שהתלבשתי מהר יצאתי לקחת את המכתבים מהיום.
"יש!" צעקתי לאמילי "מכתב מאבא!".
אמילי קפצה והפילה את צלחת הדגנים שלה לרצפה ושפכה את כל החלב.
פתחתי אותו:
"אדם ואמילי היקרים,
אני עדיין כאן, מתגעגע אליכם.
אני לא יודע מתי המכתב יגיע אליכם אבל אני כן יודע שמכתב אחר אמור להגיע אליכם,
אני מבקש מכם שתתנהגו יפה אחד לשני ושלא תבריזו מבית הספר.
אני בינתיים מחכה לשחרור שלי.
אוהב אתכם".
שמו של אבא היה מחוק עם עט אדום.
"למה למחוק את השם?" שאלה אמילי בקול שבור.
"אני לא יודע, שימי את זה מהר בחדר שלך ונלך לבית ספר" אמרתי.
כשאמילי עלתה לחדר שלפתי מתיבת הדואר עוד מעטפה זהובה, הייתה הכתובת שלנו אבל לא של השולח.
פתחתי אותה באיטיות.
"ברוכים הבאים!, נצר לבית המלוכה הישן, את האוצר רוצים רבים אך הוא טמון בכל רחבי אירופה, והנה תורכם למצוא אותו!".
"מה?" שאלתי את עצמי.
פתק נוסף נפל מתוך הנייר.
היה כתוב בו:
Fg Cab – מוזיקה.
אמילי הגיעה מאחורי.
"מה זה?".
נתתי לה לקרוא.
"אין לי ספק שהכוונה היא למוזיקה פחות מונית כוח כבידה" אמרתי.
"עוד פעם אתה עם הדיבורים החכמים שלך, משהו כאן נשמע לי מסריח, זה נשמע לא הגיוני" היא אמרה.
"אנחנו נצר לשושלת המלוכה?" אמרתי, זה חשוד אבל הרמז ברור לי.
"אני מציעה להתעלם" אמרה אמילי.
"וככה לוותר על הזדמנות להרפתקאה?!" שאלתי "חשבתי שאת אוהבת הרפתקאות!".
"הממ…." אמרה אמילי.
"את הרי אהבת את הספר שאבא כתב לך!" אמרתי "הגיבורים עברו הרפתקאה בדיוק כמו זו".
"ואם מדברים על אבא הוא אמר שצריכים ללכת לבית ספר" אמרה אמילי.
"אני אבל אנסה!" אמרתי.
"תהנה" אמרה אמילי.
…
כעבור שבע שעות חזרנו הביתה. היום בבית ספר עבר מאוד גרוע. המורה למתמטיקה הכשילה אותי בגלל שלא השתמשתי בדרך המתישה והארוכה פי 5 שלה לפתירת משוואות ופשוט פתרתי בדרך שלי. כמובן שנתתי לה שטיפה על זה וסביר להניח שהייתי חוצפן במידה גדולה מכיוון שהיא שלחה אותי למנהל. זה די קבוע יחסית. המנהל דווקא אוהבת אותי. הוא כיבד אותי בסוכרייה על מקל ודיברנו על פיזיקה. הוא זה ששלח אותי לבדיקת IQ. הוא גם המורה שלי לכימיה. כבר עשינו יחד עבודת חקר בביולוגיה.
קוראים לו אריך והוא יליד גרמניה עם מבטא גרמני.
תמיד בשיעורי כימיה, כשמשהו מתעצל הוא צועק עליו בגרמנית ככה שזה נשמע כאילו הוא מקלל אבל במציאות הוא רק אומר "תמשיך לעבוד".
במשך תקופה מסויימת הפרעתי המון בשיעורים ואז נשלחתי אליו והוא לימד אותי גרמנית בשביל שאני "אנצל את הכשרון ואת הפוטנציאל".
בכל מקרה, בבית אמילי עשתה את מה שהיא תמיד עושה אחר הצהריים (ותאמינו לי שאין לי מושג מה זה). אני ישבתי על החידה. חיפשתי בכל רחבי האינטרנט על מוזיקה, מה שהבנתי באופן כללי היה שיש סולם תווים של abcdefga ויש אקורדים ומנגנים. לא משהו מיוחד. אחר כך חיפשתי מידע נוסף על מוניות, הגעתי לתובנות שהיסטוריית המוניות מרתקת בדיוק כמו בוץ בסוליית הנעליים.
לא מצאתי שום איזכור למונית כוח כבידה או משהו דומה ולכן לאט לאט התחלתי להאמין לאמילי שקיימת הטעיה איפשהו.
לו רק יכולתי לדעת מהי.
אין לי מושג למה אבל רציתי לפתור את החידה, לא הייתה סיבה מיוחדת לכך אבל ידעתי זה סימן.
פתאום ראיתי שמהצד השני יש עוד משהו. רקע אדום ובתוכו טירה לבנה.
…