מתוך הצללים-פרק 4

אחרי שאאימי יצאה מהשער היא החלה לרעוד. מעולם לא יצאה מרחביי הארמון, מעולם.
אבל היא גם הרגישה דחף חזק לגלות האם אביה דובר אמת, האם הכל בסדר כמו שהוא אומר, כי משום מה ליבה אמר לה שהוא משקר, ולמרות שלא רצתה להאמין בזאת, היא תמיד הקשיבה ללב.
בהתחלה הלכה לאט, כדי שזה לא יחשיד, אך כעבור כמה מטרים, כשכבר חמקה משדה הראייה של השומרים שעמדו בשערי הארמון, החלה לרוץ. היא ממש פחדה. פחדה שתיתפס, אך בו זמנית גם פחדה להמשיך ללכת. וגם… היא מעולם לא שיקרה למשרתה האישי, הירושי. אפילו להוריה שיקרה מספר פעמים, וגם לאחיה הגדול, אך להירושי… הוא החל לטפל בה ולשרת את רצונותיה מאז שנולדה, הוא טיפל בה אפילו יותר מהמטפלות ומאימה, למרות שכאשר נולדה היה גבר צעיר בשנות ה-20, הוא עדיין דאג לה והיה אחראי ובוגר מאוד. הוא תמיד היה מוכן לתמוך בה, ולתת לה עצה כשצריך, אך למרות זאת תמיד קרא לה 'גברתי' ונתן לה את הכבוד המגיע לה בתור נסיכה, ולא סתם מילא את רצונותיה. כשראה שרצונה עלול להסתיים ברע, לא הסכים למלא את בקשתה והסכים אפילו לספוג עונש, אך לבסוף אאימי תמיד הייתה מבינה ומפסיקה לכעוס. הוא התייחס אליה יותר ממה שהוריה התייחסו אליה. כן, היא מבינה שהם עסוקים מאוד בענייני המלוכה והעם, אך עדיין הרגישה יותר תמיכה ממנו מאשר מהם. עכשיו היא הרגישה כל כך רע על כך ששיקרה לו…
"הירושי, בבקשה תסלח לי…" מלמלה ודמעה זעירה ומלוחה ירדה מעינה וירדה אט אט אל לחיה. כעבור כמה דקות של ריצה הרגישה כי היא עייפה, אאימי לא הייתה רגילה לעשות הרבה ספורט, בתור בת ובתור נסיכה. לפי המובנים שלה הספורט, המאמץ והקרב הוא לגבר בלבד. טוב, זה מה שהוריה והירושי תמיד אמרו לה.
אאימי נעצרה והחלה להתנשף. "לאן אלך עכשיו…" תהתה בינה לבין עצמה.

"הי, אידיוט, אל תגזים עם זה. אני צריך שהגוף שלי יישאר יפה כמו שהוא." אמר הירוטו בכעס בזמן ששומר אור ברנש מצליף בגבו. "זה בסדר, הסימנים אמורים לעבור לך עד סוף השבוע, בשונה מהסימנים של אלה ששם." ענה השומר הברנש שבכוונה הצליף בגבו של הירוטו בצורה חלשה הרבה יותר.
הירוטו הביט בשני הנערים שככל הנראה צעירים ממנו בשנתיים או שלוש. גבם מדמם בחוזקה, ועליו חרוטים סימני ההצלפה, שאולי לא יעברו לעולם. לאחד מהם גם חבורה רצינית בפנים. 'זה בטח הגיע להם,' חשב לעצמו הירוטו ללא שום רגש של עצב או כעס. הרגש היחיד שהרגיש עכשיו הוא עצבנות על כך שנאלץ להקריב את עצמו למען משימה. 'המשימה הזאת חשובה, תזכור. בסופו של דבר תוכל לבעוט בישבנים של לוחמי הצללים וסוף סוף לרצוח אותם, כך שיפסיקו לעשות בעיות.'
סבלנותו של הירוטו החלה להעלם, אך פתאום הופיעה לוחמת צללים. הוא זיהה ישר שזוהי לוחמת צללים לפי לבושה. 'סוף סוף. אז עכשיו היא תחשוב שאני נער תמים שמכים, ותנסה להגן עלי. עוד מעט יתחיל החלק הקשה-להתחבר אליה ואל האחרים, ואז אפשר לומר שחצי מהמשימה כבר עשיתי.' חשב לעצמו ובקושי עצר את עצמו מלהעלות את החיוך.
לפני שהבין מה קרה, הנערה כבר עמדה מולו ומול שומר האור השני. מבטה היה חד ומאיים. "עזוב אותו עכשיו, או ש…" "מה תעשי?" גיחך שומר האור השני, מבלי לתת לה אפשרות לסיים. הנערה שלפה את ניביה. 'אז זו יוקי אונורו…' חשב הירוטו ולרגע עברה בו צמרמורת. "אני לא אוהבת להשתמש באנשים בתור טרף, ובדרך כלל אני רוצחת רק שומר אור אחד בחודש. אך אני יכולה לחרוג מההרגל…" אמרה והתקרבה בצורה מאיימת אל שומר האור. "בסדר, בסדר." אמר בעצבנות והלך. "היי, אתה בסדר?" שאלה וניגשה אל הירוטו. "כן, תודה…אל שהגנת עלי." ענה בשקט ובאומללות מזוייפת.