קולו של הרעם

את קולו של הרעם אני שומעת,
כאשר אני עוצמת את עיניי.
את הברק, הרגעי, המסנוור, אני תופסת במבטי,
טיפות הגשם מתופפות על חלוני,
באותו קצב שאבד לפני שנים.

זה מספיק שאעצור,
שאניח את העיפרון לרגע,
רק כדי לפתוח את החלון,
ולהריח את הריח של החורף.

זה מספיק שאעצור,
שאכבה את המוסיקה לרגע,
רק כדי לשמוע,
זיכרונות ישנים של ילדות בקולו של הרעם.

אני חוזרת הבית ספוגה במים,
סוגרת את הדלת, ויושבת מול החלון.
רק חודש אחד נותר,
עד שהטיפה האחרונה תרד.