עיר של גיבורים- חלק 12

אם היו אומרים לה שבעוד כמה שעות יירדפו אחריה ואחרי עוד ארבעה נערים בגילה באוניברסיטה ריקה מאדם אחרי שעשו עליה ניסוי שכביכול הסכימה לו, היא בחיים לא הייתה מאמינה. אבל זה מה שקרה, וכאן היא נמצאת. לבד, ביחד עם נער שחצן ומעצבן, האחרון שהייתה רוצה למצוא את עצמה במצב הזה איתו, כשלושת הנערים הנוספים נעלמו.
" נראה שזה רק אני ואת, מותק." צ'ייס חבק את זרועו על כתפיה. אילו היה מכיר אותה היה יודע שדבר כזה אסור לעשות לה.
" תשתוק או שאגרום לך להצטער שבכלל פנית אליי." קטלין העיפה את ידו ממנה והתחילה ללכת לכיוון שאליו פנו מייסון ונינה. צ'ייס הלך בעקבותיה.
" לאן את הולכת?" שאל כשהלך לידה.
" אני יוצאת מכאן וחוזרת הביתה, זה לא ברור?"
צ'ייס חסם את דרכה, " לא מסקרן אותך מה קרה?" שאל.
" למה שיהיה לי?" האי עקפה אותו והמשיכה ללכת. הוא המשיך ללכת אחריה בעקשנות.
" מה בנוגע לתופעות לוואי?"
" אם היו, הם היו מופיעות כבר עכשיו."
" והילד המשקפופר הזה? שמת לב שהוא כבר לא מרכיב את המשקפיים שלו? וזה קרה אחרי שהתעוררנו." צ'ייס המשיך לטעון.
" אז לו כן היו כמה תופעות לוואי, אבל לי לא. אם היו כבר הייתי שמה לב." קטלין המשיכה להתעקש.
" את בחורה עקשנית."
" נכון מאוד." היא חייכה. " לאן אתה חותר?"
" אני רוצה לדעת מה האיש הזה תיכנן." ענה. בפעם השנייה צ'ייס התקדם מעט וחסם את דרכה.
"לא מעניין אותך מה בדיוק המטרה של הניסוי הזה?"
" לא." היא ענתה באדישות, עקפה אותו והמשיכה להתקדם.
" היי, אתם שניכם!" שמעו מאחוריהם קול נמוך וגברי צועק לעברם. " אתם לא רשאים לעזוב!"
" רוץ!" קטלין החלה לרוץ. היא לא ראתה את צ'ייס רץ ביחד איתה, הוא בוודאי ניתפס.
אני חייבת לרוץ, חשבה, ובכל הכוחות שנשארו לה ניסתה להגביר את המהירות שבה רצה.
התפרצות רוח חזקה הכתה בצדה השמאלי והטיחה את שיערה על פניה.
" מה זה היה?" מלמלה לעצמה בשקט בזמן שהמשיכה לרוץ. בזמן שרצה לא שמעה וראתה דבר, רק את צעדיה שמעה. השקט הפחיד אותה. מאוד.