על קוצים ושושנים | פרק 3 | חלק ד'

"לא. תישארו," קולה של חנה הפר פתאום את הדממה המעיקה כמי שהרגע נעור מתוך חלום ורק עכשיו שם לב לדבר מה חשוב שהולך ומתחמק מבין אצבעותיו.
"אני עוד חייבת הסבר לרוז שלי," המשיכה בחיוך מריר.
שלי.
כל מה שהצלחתי לחשוב עליו באותו הרגע לא היה החיוך המריר של חנה שנראה לי מוזר בהתחשב באישיותה העליזה, ולא על מה שחנה הולכת להסביר לי ברגעים אלו.
כל מה שהצלחתי לחשוב עליו הייתה רק מילה אחת. מילה שחנה אולי פלטה מבלי משים.
שלי.
המילים "רוז שלי". אלה כל מה שעבר לי בראש באותו רגע. רוז שלי. כבר שנים שלא שמעתי את המילים האלה ביחד. צמודות. זה היה או רק "רוז" וגם אז בצעקה ובכעס או רק "שלי" בטון אנוכי ומתנשא. אבל עכשיו, לא רק שהן נאמרו ביחד, כאחד, אלא גם הצורה, הנעימה, המנגינה… שחזרתי לעצמי את הרגע הזה אין ספור פעמים, חוזרת על שתי המילים האלה שוב ושוב בראשי. רוז שלי. רוז שלי. שלי. רוז.
כשחנה התחילה להסביר לא בדיוק הקשבתי למילים שיצאו מפיה. רק כשהחלה לדמוע ניעורתי מחלומותיי.
"…הוא היה בעל כל כך טוב. דואג, אוהב, מבין. לא הגיע לו למות. לא ככה. והרוצח שלו, המנוול, נתפס רק כעבור שבוע."
זו הייתה הפעם הראשונה ששמעתי את חנה מקללת. היא לא נהגה להשתמש במילים כאלה, לפחות לא לפניי. קפאתי שם במקומי לא יודעת מה להגיד, איך לנחם.
"היום זה יום ההולדת שלו." היא העבירה אצבע על פני התמונה, מלטפת בזיכרונה את האיש האהוב שאיבדה.
הם היו שם, שניהם, חנה ובעלה. היא בשמלת כלה לבנה והוא בחליפה ועניבה. שניהם זורחים מחיוכים ביום המאושר בחייהם. מחייכים למצלמה שמשאירה מאחור את הזיכרונות הכואבים והכואבים פחות.
למטה נכתבה הקדשה. לא קראתי אותה. הרגשתי כאילו אני חודרת לשטח פרטי. הרגשתי כמו משיגת גבול. אבל לא יכולתי שלא להתפעל מהכותרת שנכתבה בכתב מסולסל ועדין.

"לאהובת ליבי חנה"

מאותו יום נכנסתי, אפשר לומר, לעולם חדש. אומנם בהתחלה הרגשתי קצת לא שייכת, אבל בסוף היום כבר הרגשתי שאני חלק ממשהו, שיש לי מקום בעולם, אפילו אם המקום שלי נמצא בין שני אנשים בודדים.
ככל שחלף הזמן וככל שקשריי עם ג'ייק וחנה התהדקו יותר ויותר הבנתי שטעיתי, הבנתי שאני בעצם חלק ממשהו גדול יותר, חלק מקבוצה גדולה, אבל לא סתם קבוצה, אלא קבוצה מגובשת, אוהבת. קבוצה שבה לכל אחד יש מקום, שבה כל אחד הוא 'משפחה'.
גיליתי בהמשך שגם קייט, ילדה שקטה ונחמדה מכיתתי, היא חלק מהקבוצה הזו. וגם סם, תלמיד מהכיתה המקבילה, הוא חלק מהמשפחה הזו.
הכרתי עוד 'אחים' ו'אחיות' חדשים שהרגשתי שאני באמת יכולה להעניק להם את הכינויים האלה.
הנרי הבדחן, אך עם זאת המתחשב והרגיש, אלה שנראית קצת קרירה ואדישה אבל יכולה להיות חברה נפלאה. וגם את ג'ים הבן של מייקל. התפלאתי לראות שגם הוא חלק מהם, אבל הבנתי, אולי קצת באיחור, שגם אצלו לא הכל מושלם.
חנה אימצה את כולם. היא הייתה כמו אמא בשבילם, לפחות לחלקם. והיא הייתה 'אמא' נהדרת, רק חבל שלה עצמה לא היו ילדים.
"אתם ילדיי," היא הייתה אומרת-מכריזה לפעמים, "ואני שמחה שאלה אתם." הייתה מסיימת את הכרזתה הקצרה בחיוך אוהב.

חנה חזרה עם כוס השוקו והתיישבה מולי, בצידו השני של הדלפק, על כיסא פלסטיק שעמד שם באופן קבוע.
לקחתי את כוס השוקו הקר והתחלתי לשתות, מתלבטת אם כדאי לי לשתף את חנה במחשבותיי. לבסוף הגעתי למסקנה שבעצם למה לא? הרי תמיד כדאי לשמוע עצה ממישהו עם ניסיון.
"ג'ים הציע שאעבור לגור איתו," פתחתי אחרי מספר לגימות ארוכות מכוס השוקו.
"ומה הבעיה בזה?" חנה לא הבינה את התמרמרותי בעניין.
"מאיפה הוא יודע שאני עוברת?!" הרמתי את קולי, "חוץ ממך ומג'ייק אף אחד לא-" פתאום נפל לי האסימון.
"ג'ייק!" סיננתי בשקט. אבל למה הוא סיפר לו? הרי ביקשתי שלא יספר לאף אחד.
כנראה שחשבתי בקול כי שמעתי את חנה עונה לי:
"הוא כנראה דאג לך, את מכירה את ג'ייק, את יודעת שהוא אוהב אותך, את לא צריכה לכעוס עליו."
"כן, אבל…" התחלתי למחות אבל לא מצאתי מילים. נאנחתי.
"אולי תלכי לדבר איתו על זה?"
"כן, אולי באמת," מלמלתי בשקט וקמתי ממקומי. "תודה חנה." שלחתי חיוך ונשיקה באוויר בעודי יוצאת החוצה.
אדבר איתו בערב.