אז שיקרתי.

אז זה קורה, נכון. שיקרתי. שיקרתי כל הזמן הזה.
ועל מה?
על שקר מטופש, שקר שבטח לא היה מזיז לך.
אבל הוא הזיז. וזה לא הגיוני.
כי זה שקר שכבר עבר, שקר שכבר קרה.
אז למה התעצבנת כל כך?
רציתי לשכוח את השקר המטופש,
שכבר לא היה משנה כלל,
אבל אתה הזכרת אותו.
בלי כוונה. אז גיליתי לך אותו.
התעצבנת כאילו זה סוף העולם ולדעתי זה בכלל לא כך.
זה היה שקר לבן, שקר טוב.
שקר לא מכוונה רעה, שקר מכוונה טובה. רק בשבילך.
אז אתה כועס, נכון, אני אומרת לך סליחה, אתה לא סולח?
אבל למה לא לסלוח? שקר שכבר עבר.
אז אתה לא סובל שקרנים. לא יכול להיות שפעם אחת לא שיקרת למען החברה,
למען החברות, למען האנושיות, אולי פחדת להגיד את האמת.
אני עשיתי את זה בשבילך.
וככה אתה מחזיר לי? הצלתי אותך, עם האמת זה לא היה קורה.
אז תסלח כבר, מה הבעיה?
תמיד הייתי לצידך ואני לצידך. אז עכשיו שיקרתי, אז מה?
סוף העולם? לא נהיה חברים יותר? נשנא אחד את השני? לא נדבר יותר? לא נצור קשר עין?
ככה אתה מחליט? תן לכעס להתפוגג וכבר תראה, שזה לא כזה נורא כמו שאתה חושב.
השקר הזה כבר לא משפיע על אף אחד, רוב הסיכויים שהוא כבר נשכח.
אז תפסיק לכעוס, אולי זאת הפתעה מצד הרע, אבל שקר מכיוון הטוב.
תגיד תודה שגיליתי לך,
כי עדיף מאוחר מאשר לעולם לא…