מעבר למסך-פרק 1

היא הסבה מבטה בייאוש, עוקבת בעיניה אחר מחוג המתכת השחרחר הנע באיטיות מייגעת, עוקבת בעיניה אחר מחוג המתכת הקובע שעת הגעתו.
"רבע שעה.." לחשה בינה לבין עצמה, מחליקה אצבעותיה בשיערה הארוך והאדמוני ומרימה מבטה אל עבר שעון המחוגים הניצב בפתחה של התחנה, מתאמת ומוודאת כי שעונה אינו טועה בהשערתו. היא נאנחה עמוקות, חוזרת על צירוף המילים המפעם במחשבותיה, חסר מעצורים. רבע שעה, רבע שעה.
היא סקרה את התחנה הומת האדם, מחפשת במבטה אחר ספסל מתפרק או מושב מה בכדיי להמתין להולך וקרב בנוחיות, להולך ובא, מבחינה בספסל מתכת כחכחל ומחורר כצמוד לקיר פתח התחנה ומתמקמת, נושמת עמוקות ונושפת במהירות.
היא החלה סוקרת סביבתה, האנשים החולפים על פניה בעניין מה, מנסה להסיט מחשבתה ואף לזמן המועט ביותר בכדיי להפחית את הלחץ הבלתי נסבל, מנסה להבהיר בינה לבין עצמה כי טוב, כי אין כל רע ברבע השעה, כי תחלוף במהירות שיא, כי לא תחוש בחולפה.
היא השפילה מבטה וסקרה תנועת המחוג בשנית, שפתיה נעות לצליליו ונשימותיה נקצבות לקצבו. היא נאנחה עמוקות והחליקה אצבעותיה בשיערה בשנית, מנסה להסיר ולערפל ואף כמועט את התחושות המפעמות במחשבותיה, בגופה.
אט אט החלו עיניה נסגרות כתריס, נשימותיה דממו והחלו חוזרות לקצבן הרגיל, כפות ידיה צנחו על גבי ספסל המתכת ברפיון, רגליה נחו מתזוזתן התזזיתית.
"וויו?" לחש ברוך, מלטף לפניה בגב ידו חרישית, ממתין כי עיניה יפקחו ,כי תתעורר משנתה המלאכית, ממתין כי תישק לשפתיו, ממתין לטעימה ואף הזעירה ביותר מטעם שפתיה המתוק.
"אממ..?" מלמלה בשאלה ושפשפה עיניה, מתמתחת בעדינות ופוקחת עיניה לכדי חריץ, סוקרת את האדם הניצב לצידה בתדהמה, בחוסר אמון.
"אתה.. אתה.. אתה פה" לחשה בהתפעלות, הלחץ החל מפעפע בעורקיה וליבה החל מאיץ קצבו במהירות. היא השפילה מבטה והחלה משחקת באצבעותיה בביישנות, לחציה גוברים מרגע לרגע.
"את אמתית? כבר אמרתי לך מתי אגיע ובאיזו שעה.." צחקק בקלילות והחליק אצבעותיו בשיערה, נושק למצחה ברכות וחובק לגופה בחיבה.
"חיכיתי כל כך הרבה זמן.." לחש לאוזנה ברכות ונעימות, בנימה מלטפת, קובר פניו בכתפה בעוד סומק קל מחל צף לרוחב לחיה המנומשות.
"ג..גם.. אני" השיבה, מגמגמת בביישנות ואוחזת בגופו ברפיון, מחזקת אחיזתה וחובקת לגופו.
"אז.. תראי לי את העיר?" שאל בגיחוך וניתק אחיזתו מחיבוקה, משלב אצבעותיו באצבעותיה ומחייך חיוך רחב. היא הנהנה בביישנות והתייצבה, וכך החלו עושים דרכם אל עבר יציאתה של תחנת הרכבת.