פאנפיק דמדומים – חלק א׳
השמש מחממת את עורי הלבן והחלק , בפעם האחרונה כנראה לפחות עד שאני יבוא לבקר כאן שוב .
אחזתי בחוזקה בכד החרס הקטן ובפנים הקקטוס שאני מגדלת כבר כמה חודשים, בצורת בוטן מוארך המלא בקוצים קטנים אך לא דוקרים , לא יכלתי לעזוב כאן בלי לקחת אותו עימי .
אני עוברת אל המדינה הכי גשומה וקרה שיש בארצות הברית , אל העיירה שעוטה אותה מעטפת עננים גשומים כמעט כול הזמן במשך רוב ימי השנה .
ימי השמש בעיירה אליה אני עוברת , מועטים וקצרים מאוד .
תמיד אהבתי את השמש הזורחת , חמה כול כך , מלטפת ורכה , אהבתי את קרני השקיעה האחרונים והנעימים .
אני אתגעגע לשמש , לחום , לאימי המעופפת והמוזרה שאני אוהבת כול כך.
אמא שלי התחתנה שנית , עם שחקן בייסבול בליגה הנמוכה .
והוא מטייל הרבה בין מדינות , בהתחלה אימי נשארה איתי בבית אבל זה רק אימלל אותה יותר , אז החלטתי שאני עוברת אל פורקס , אל אבא שלי , ההורים שלי התגרשו כשהייתי בת שנה וחצי , לפעמיים הייתי מבקרת את אבי בחגים וכמה שבועות מחופשות הקיץ שהייתי צעירה יותר .
״קדימה מותק , אני אוהב את שתיכן אבל אנחנו חייבים להספיק טיסה״ אמר בילי בעלה החדש של אימי כשהוא מעמיס את מזוודותיי אל תא מטען הרכב .
התקדמתי אל רכב הוולוו הכסופה שלו בצעדים כושלים אך ישרים , לא רציתי לעבור לפורקס הגשומה , לפסיק את כול חיי שפה .
להפסיד את החברות הטובות שלי שנמצאות כאן , את הלימודים שבהם אני מצליחה פה, ולהגיע באמצע השנה אל בית ספר חדש, זה לא כזה נחמד להיות הנושא החם של העיירה.
עלינו אל הרכב ובעלה של אימי נסע לכיוון שדה התעופה הגדול בפינקס , טיסה של בערך שעה או פחות אל פורקס .
עוד שעה או פחות הסבל מתחיל .
*
פורקס – אוכלוסייה 23,008 .
נאנחתי בשקט ביני לבין עצמי במושבי בתוך ניידת המשטרה , אבי הוא צ׳יף העיירה .
נסענו לכיוון הבית שלו , שהופך להיות שלי כנראה לטווח הרחוק .
כולם הביטו ברכב המשטרה העובר ברחוב , לא מפספסים את שובה של הילדה הקטנה שלו החוזרת הביתה סוף סוף אחרי זמן כול כך רב שהיא לא הייתה פה , העיירה הזאת קטנה מידי ורכילויות ושמועות נפוצות מהר כהנד עפעף .
הגענו אל הבית הגדול , שלג כיסה בשכבה עבה את כול הרחוב הארוך , תקופת החגים וחופשת החורף עומדים להגיע והם כבר עומדים בפתח .
הבית גדול בצבע כחול כהה והרעפים לבנים, כול הבתים ברחוב הזה ניראים אותו הדבר בידיוק .
״התגעגעת אל הבית?״ שאל צ׳ארלי אבא שלי בחיוך קל, אף פעם לא קראתי לו אבא , טוב לפחות לא בפניו, תמיד קראתי לו צ׳ארלי .
נכנסנו אל הבית הגדול , הוא עזר לי להרים את המזוודות הכבדות שלי , נכנסנו פנימה למולי נגלה בית די גדול ורחב , טיפה מבולגן , ללא ספק שצריך פה מבצע נקיון ולסדר את הכול .
עלינו אל הקומה העליונה והנוספת של הבית , צ׳ארלי מאחורי סוחב את המזוודות שלי לכיוון מה שהולך להיות כנראה חדרי מעתה והלך וכמעט נופל מרוב כובד .
״חדר רחצה אחד?״ שאלתי מופתעת שנכנסנו אל תוך החדר החדש שלי , הוא הנהן אלי וחייך מתחת לשפם העבה והשחור , ״פיניתי לך מדף״ אמר לי וגירד את עורפו, הוא לא יודע להיות אבא , הוא מנסה להיות אבל עדיין הוא לא מצליח .
הנהנתי אליו , לא ידעתי עוד מה להגיד לו, ״המוכרת בחרה את המצעים , את אוהבת סגול?״ שאל אותי מנסה לשבור את הקרח בנינו ולמצוא נושא שיחה .
״סגול זה בסדר״ נאנחתי וחייכתי אליו , מצפה שהוא יעוף כבר מהחדר הזה ואני יקבל מעט פרטיות לעצמי .
״אוקי״ הוא חייך ויצא מהחדר בלי להוסיף עוד שום דבר נוסף , המבוכה הייתה גדולה מידי והוא העדיף לצאת מן החדר כמה שיותר מהר .
סגרתי את הדלת אחריו מסובבת את הבריח בדלת ושומעת את הקליק הקטן שמסמן שהדלת ננעלה .
התחלתי לפרוק את המזוודות שלי אל תוך הארון החום אגוז בעל שלוש הדלתות שאחד מהן היא ראי מבריק .
בחנתי את מבטי במראה , שיער שחור פחם חלק וארוך המגיע עד הגב התחתון עיינים כחולות קרח ובהירות כמעט כמו שכבת השלג שכיסתה את הכול מבחוץ .
ניתקתי את מבטי לאט מן המראה , מעדיפה לא לשקוע ביותר מידי מחשבות שידכאו אותי .
סיימתי לפרוק את שני המזוודות הגדולות שהבאתי עימי אל ערמות מסודרות בתוך הארון , ואת כד החרס עם הקקטוס שהבאתי עימי מפינקס הנחתי על אדן החלון מקווה שהוא יקבל קצת אור שמש למרות העיירה המעוננת הזאת .
התיישבתי על המיטה נאנחת הפעם בקול, נופלת ברכות על המצעים הסגולים ועוצמת את עייני הכחולות , אם חשבתי שהיום הזה הוא סיוט אחד גדול אז אני טועה , מחר מצפה לי סיוט גדול הרבה יותר מהיום , מחר אני מתחילה ללמוד בבית הספר הציבורי של פורקס , התיכון היחידי בעיירה כולה .
*
דפיקות על הדלת הקיצו את שנתי הרדופה חלומות , קמתי מן המיטה הגדולה שעליה נרדמתי ליל אמש יחד עם הבגדים שגם לבשתי אתמול באי חשק וקמתי אל הדלת .
סובבתי את המנעול בדלת ופתחתי אותה לצ׳ארלי העומד בפתח עם חיוך על פניו .
״בוקר טוב אמיליה , תתארגני יש לך בית ספר היום״ אמר בחיוך מתחת לשפמו העבה והשחור , חייכתי אליו בחזרה חיוך עייף במיוחד.
״רק אמילי , אני לא אוהבת שקוראים לי אמיליה״ אמרתי לו , הוא לא ראה אותי המון זמן הוא אינו יודע מה קורה עם חיי ומה אני עושה עם שימי וכדומה .
״אוקי אמילי , תתארגני יש לי הפתעה בשבילך״ אמר לי בחיוך מסתורי והמשיך במסדרון , שמעתי את נעלי הצבא שלו יורדות בגרם המדרגות אל עבר הקומה התחתונה.
יצאתי מהחדר והלכתי אל חדר הרחצה שצמוד לחדרי , רק חדר רחצה אחד , יופי.
נכנסתי פנימה , רואה את סכין הגילוח שלו , צמרמורת וגועל חלפו בגופי .
״איכס״ מלמלתי , שטפתי את פניי במים קרים כדי להתעורר לגמרי , נזהרת עם כול תנועה שלי כדי לא לגעת בטעות בטינופת שמסביבי .
צחצחתי את שייני הלבנות והישרות ומיהרתי חזרה אל החדר החדש שלי.
פתחתי את הארון והוצאתי בגדים אל היום הראשון שלי בבית הספר .
עכשיו אני יהיה התלמידה החדשה , מושכת כול כך הרבה תשומת לב מיותרת שאיני רוצה בה כלל .
הוצאתי בגדים פשוטים לא יותר מידי מושכים תשומת לב , מכנס שחור צמוד חלק וגבוה , גופיה ארוכה לבנה ונעימה למגע , הוצאתי מעיל בד שחור ארוך שיגן עלי מפני הקור המקפיא של פורקס .
בנוסף הוצאתי כובע צמר שחור לשים על ראשי כדי שיחמם אותי , התלבשתי במהירות בלי להתמהמה יותר מידי , איני רוצה לאחר ביום הראשון שלי ללימודים .
נעלתי מהר את המגפיים השחורות שלי וסירקתי את שיערי השחור חלק המתחת לכובע באצבעותיי ופיזרתי אותו על גבי .
לקחתי את הילקוט שהכנתי אמש אל הלימודים ומיהרתי לצאת מן החדר , ירדתי אל הקומה התחתונה מוצאת את צ׳ארלי במטבח עם עיתון חדשות הבוקר שותה כוס קפה גדול ורותח לפי האדים שיצאו ממנה .
״בוקר״ מלמלתי אליו והנחתי את הילקוט על כיסא העץ שלצד שולחן האוכל העגול, לקחתי כוס פלסטיק ומילאתי אותה מים קרירים מהברז , לוגמת מהם ומרגישה את הצרידות בגרוני מן הלילה לאט לאט עוברת .
״תסביר לי רק איך להגיע לבית הספר ואני יסתדר לבד״ אמרתי לו לוקחת שוב את ילקוטי ותולה אותו על כתפי , כבד מעומס המחברות שיש לי בתוכו.
״הבאתי לך הפתעה״ חייך אלי במתיקות, לא הבנתי למה הוא מתכוון אבל איני רוצה שום הפתעות , אני שנאת הפתעות למיניהם .
הוא קם מכיסאו מקפל את העיתון במד ומצביע לי לעקוב אחריו אל המוסך , יצאנו דרך דלת צדדית שלא ראיתי לפני כן .
מולי נפרש רכב לא חדש במיוחד , אבל לגמרי יספיק .
בא.אמ.וו שחורה לא מתקדמת , פשוטה אולי מלפני 10 שנים בערך .
״תודה צ׳אר…״ התחלתי להגיד את שמו אבל מהר עצרתי את עצמי לפני שסיימתי לבטות את שמו ותיקנתי את עצמי , ״תודה אבא״ .
הוא חייך אלי , ״אני צריך לצאת לעבודה, את יודעת מה המספר שלי תתקשרי אלי אם את צריכה משהו״ אמר לי בקולו יש נימה סמכותית , אולי הוא למד לדבר בנימה הזאת ככה כשהוא עבד עם בתי המשפט ,אבל זה עדיין לא הופך אותו לאבא .
״את נוסעת ישר כול הזמן בערך חמש דקות נסיעה , ואת תראי כבר את השלט שמסמן לך להיכנס לבית הספר״ אמר לי צ׳ארלי מחייך אלי ופונה חזרה אל הבית , פתחתי את דלת המוסך ונכנסתי אל הרכב, מביטה על כיסוי העור החדשים , כנראה צ׳ארלי שיפר את המראה שלו במקצת.
נכנסתי להילוך אחורי ויצאתי מהחנייה ועליתי על הכביש , נוסעת רק ישר כמו שצ׳ארלי אמר .
לאחר נסיעה קצרה שארכה אפילו פחות מחמש דקות הגעתי אל השלט שצ׳ארלי דיבר עליו .
׳תיכון-ציבורי פורקס׳
הלב שלי פעם בחוזקה , אי אפשר להשתלט על ההתרגשות הממלאת אותך היום הראשון לא משנה מה .
בתיכון הזה יש 106 תלמידים , עכשיו 107 .
תגובות (9)
ממש יפה גם אני טוויהארדית <3
(איך שלא כותבים את זה אני כל הזמן מתבלבלת)
כאילו דמדומים עם שינויים? מגניב דוקא
תמשיכי מהר
לאב יו
חחחח תמשיכייי !
חחח אדיייר!!!! את חייבת להמשיך אתזה!!! אבל זה רק במקרה שקוראים לפול המשופר (נניח) בילי? כי זה השם של השחקן שמשחק את צ׳ארלי… חחחח אבל נקרעתי מצחוק בהתחלה ׳קקטוס בצורת בוטן מוארך׳ ׳האמא המעופפת שלי׳ כן אני יודעת שרנה הייתה קצת מעופפת אבל ברצינות?? חחחחחחחח קיצר – זה יצא מוווושלםם ותמשיכיייי ❤❤❤
נראה נחמד:-)
יאייי זה מווושללם ! חחחחח הרגת אותי ! קקטוס בצורת בוטן מוארך xD
תודה תודה תודה תודה תודה תודה !! אני חולה על הסיפור הזה ! הכתיבה שלך מדהימה D;
תמשיכייי דחוווופ ! <3
❤❤❤…Lorin
מאוהבת בדמדומים אהבתי את הרעיון של הסיפור יש לך כתיבה מהממת פליז תמשיכי
אני מטורפת על דמדומים ויומני הערפד ובכלל מתה על ערפדים
חיים שלי [=
זה פשוט מושלם אין דברים כאלו תמשיכי בטיללללללללללל
לאב:)
שובל
דמדומים זה אהבת חייייי!
זה לגמרי מושלם !!!!!
מדרגת 5^_^_^_^_^
לאאב ייו
אומייגאדדדדדדדדד!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
ממש יפה………….. אהבתי בטירוף..
אני יודעת שאני דיי קוראת את זה בדיליי, אבל חפיף:)